בין צחוק למוות

"כבוד המפקד, אפשר לצאת רגע החוצה-" כך מבקש היהודי החייכן מהקצין הנאצי בקריקטורה הנדירה הזו שצוירה על ידי יהודי במחנה ההשמדה. מסביב נראים גדרות מחנה אושוויץ, הנאצים יורים ביהודים, גופות נישאות על ידיים, והיהודי החביב שבציור רק רוצה לצאת לרגע החוצה, אולי לעשן.

הקריקטורה צוירה בין 1942 ל-1943 באושוויץ. זהות הצייר אינה ידועה. אפשר ששרד, הסטטיסטיקה מלמדת שלא. כל שניתן לדעת הוא ששמו היה מוריס. זהו סימן הזיהוי היחידי ששורבט בעיפרון כהה בגב הדף.

את הקריקטורה נתן הצייר, בעודו במחנה, לחברו, יופי (יוסף) קוזיין, או ה"הולנדי", כמו שקראו לו במחנה.

יופי הוא גם כוכב הקריקטורה. אז הוא היה בן 20, צנום וחזק כמו שור. הוא ישרוד את המחנה, ושנים אחר כך יקפוץ ויברח מהרכבת הנאצית הנוסעת לדכאו, כשבכיסיו רק דבר אחד: הקריקטורה. נייר ממורט, מקופל לשמונה, טמון בכיס החולצה – קרוב קרוב ללב.

מעדויות שנאספו עולה כי יופי היה שייך לכוח מיוחד וקטן שהנאצים העבידו בפרך במחנה קטן בשם בודי, 8 קילומטרים מאושוויץ. אפשר לכנותם "קומנדו מפוצצי הסלעים". הם חצבו סלעים והעמיסו אותם על משאיות. יום אחרי יום. כולם נבחרו למשימה לפי אותה דקדקנות נאצית. רובם, אגב, לא שרדו. השורדים המעטים מתארים את יופי כבעל חוש הומור. צוחק על החבר'ה, צוחק על הנאצים. ממש כמו בקריקטורה.

אך השכל מתקשה להבין. כל אחיו נרצחו, שניים מהם במכות, לנגד עיניו. מסביבו היה רק מוות, רעב וסבל בל יתואר, סבל שנמשך שנים. והוא, הוא שמר על ההומור, הציניות, ובעיקר על השפיות. וזה בלתי נתפס.

שנים הוטל על סוגיית ההומור בשואה טאבו. כאילו כל ההומור היהודי המפורסם הושלך, יחד עם הנעליים והבגדים, לרציף, ממש רגע לפני הסלקציה.

ניצולים ששרדו הסבירו את הכחשת ההומור בחשש מפני פגיעה בקדושת המתים או בזילות השואה. נראה להם נכון יותר להתרכז בסבל, בהישרדות הפיזית. אבל הומור היה שם, עובדה. ואפילו הומור שחור שצמח והתפתח בין גדרות החשמל והארובות המעשנות.

"תאכלו, תאכלו" גרסה בדיחה מוכרת מאותם ימים, "עד שתצא מאתנו להבה טובה שתעזור למוזלמנים (הרזים) להישרף". ולסיסמה הסרקסטית, "ארבייט מכט פריי", חרזו האסירים את התוספת המצמררת "קרמטוריום דרי". כלומר: העבודה משחררת – כן, דרך ארובת הקרמטוריום מספר 3...

ממחקר מרתק שערכה ד"ר חיה אוסטרובר בנוגע לנושא ההומור בשואה, עולה כי במחנות צחקו על המוות, על הנאצים, על עצמם, על אוכל, על סקס. כמעט על הכל. ההומור שימש כלי הישרדות של ממש, כותבת אוסטרובר. ויש בכך היגיון. פרויד ייחס לצחוק חשיבות עצומה, ותיאר אותו כ"גבוה מבין מנגנוני ההגנה, המאפשר שחרור רגשות מודחקים כמו כעס ועצב". הצחוק וההומור הפעילו את הגוף והמוח, כדי שלא יתנוונו. הם סייעו לאסירים לשמור על צלם אנוש ב"פלנטה האחרת" שבה חיו, פלנטה שכל מהותה היתה להפוך את היהודים לתתי אדם, צלים מהלכים, ואז להמיתם. כמו שכתב פרימו לוי, "לשמור על צלם אנוש משמעו שלא להתחיל למות".

ביום שבו מוזכרות בכפיפה אחת השואה והגבורה, יש מקום להזכיר גם את המרד הזה, מרד הרוח החופשית שסירבה להישבר בפני ההשפלה, הסבל ושטיפת המוח. להזכיר את גבורת הנשים והגברים שגם כשפסעו בגיא צלמוות, ביודעם כי זהו אולי יומם האחרון, זכרו צחוק מהו. כמו שעשה יופי.

יופי קוזיין עלה ארצה ב-1948. הוא גויס מיד למלחמת השחרור, ובסיומה היה בין מייסדי העיר באר שבע. משאלתו היתה להקים משפחה גדולה. הוא ניצח: נולדו לו חמישה ילדים. למרבה הצער, בתו הבכורה נהרגה בתאונת דרכים, וביופי החייכן אחז שברון הלב. הוא נפטר זמן קצר אחר כך ממחלה. יהי זכרו ברוך.

הכתב הוא מגיש ועיתונאי בערוץ 1

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו