גרמה נזק, גם לחופש העיתונות | היום

"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

גרמה נזק, גם לחופש העיתונות

, עודכן
0

כל מי שמכיר את סוג המסמכים שגנבה ענת קם מצה"ל יודע את העובדה הפשוטה ביותר: מדובר במידע שיש לו פוטנציאל ממשי לפגוע משמעותית בביטחון המדינה. לא כולו, אולי אפילו לא רובו, אבל חלקים ממנו בהחלט עונים למה שהגדיר אתמול ראש השב"כ כ"חלומו הרטוב של כל ארגון ביון".

את החלום הזה הגשימה ענת קם ממניעיה שלה. אידיאולוגיים או אחרים, זה ממש לא משנה. מה שמשנה הוא שחיילת בלשכת אלוף פיקוד המרכז גנבה את המסמכים ומסרה אותם לידי גורם זר. לשמחתנו, זה לא היה ארגון ביון (ומן הסתם זה גם מה שישחרר אותה מאשמת הריגול), אבל זה כבר עניין לטיעונים לעונש. גם מקורביה יודעים שלולא היו מעורבים עיתונאים בפרשה - לו היה מדובר בסתם חיילת שמסרה את אותם המסמכים, נניח, לחבר שלה - היא היתה עצורה עד תום ההליכים וכנראה שגם הולכת להרבה מאוד שנים בכלא.

המעורבות העיתונאית הזאת הופכת את הפרשה לסבוכה בהרבה. רק חסינות עיתונאית מנעה פשיטות על ביתו ומחשבו של העיתונאי, והיא שהעניקה לו הגנה נרחבת משהיתה ניתנת לכל אזרח אחר. גם מבלי לצדד בטענה הגורפת שמשמיע השב"כ כאילו כל החזקה של מסמך מסווג היא בגדר עבירה שמחייבת טיפול, ניתן היה לצפות מהכתב להבין שאין דין מסמך בודד כדין אלפיים, ואין דין מסמך שנוגע במעבר לכאורה על פסיקות בג"ץ כדין מסמך שמפרט את תנועת הכוחות הצפויה במבצע צבאי קונקרטי. ומשום האבחנה הזאת בין עניין ציבורי לסכנה ממשית, ייאלץ העיתונאי להחזיר את המסמכים. כמובן שהוא גם חתום על הסכם, אבל זה כבר עניין לג'נטלמנים.

בצד הפרשה הזאת, כמעט שכחנו, ישנו מחדל ביטחוני חריג: הגעתה של קם ללשכה, חשיפתה למסמכים, והקלות שבה היא הצליחה להוציא אותם - מבלי שמישהו ידע או הרגיש. בעקבות הפרשה (וגם משום הקדמה הטכנולוגית) קשה הרבה יותר להוציא היום מידע מסווג ממחשבים צבאיים, וכל נגיעה במסמך כזה משאירה "חתימה" אלקטרונית מיידית שמזהה את הגורם שטיפל בחומר.

ואף שהפירצה נסתמה, אפשר להרגיש צמרמורת קלה על מה היה קורה אילו: אם קם היתה פונה למישהו אחר, אם העיתונאי היה מאבד את החומר או משאיר אותו בידיים לא אחראיות. לכן נזעק השב"כ, לכן הוטלו הצווים (שראוי היה לצמצמם או לבטלם בשלב מוקדם יותר, אבל זה בהחלט בשולי הפרשה).

כי בשורה התחתונה, מדובר בעניין ביטחוני נטו. ולכן דווקא מי שמצדד בחופש העיתונות צריך לקום נגד מעשיה של קם, כי תמיכה בהם עלולה להיות חרב פיפיות שתוביל את כולנו לתהליך מסוכן שסופו חיזוק גורמי הביטחון והטלת מגבלות קשות יותר על התקשורת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר