כתב זר ביקש אתמול מגורם ישראלי רשמי את תגובתו להחלטת הממשל האמריקני למחוק מהלקסיקון הרשמי של "אסטרטגיית הביטחון הלאומי" מונחים כמו "איסלאם קיצוני", "פונדמנטליזם איסלאמי" או "ג'יהאד איסלאמי", כל זאת כדי לקרב לבבות בין וושינגטון לעולם הערבי. "אתה יודע, גם אם תקרא לשושנה בשם אחר היא תמשיך להיות שושנה", ענה הגורם. יכול להיות שבמקרה הזה הוא היה צריך להשתמש בדימוי אחר מהצומח. קקטוס, למשל. במשך ארבע שנים, בין 2004 ל-2008 , כיהן כותב שורות אלה כשגריר במאוריטניה, מדינה החברה בליגה הערבית. היו אלה שנים שבהן אל-קאעידה השתרש במדינה הצפון-אפריקנית. פעמים רבות זימן אותי שר החוץ המקומי, מוסלמי אדוק, כדי להביע את דאגתו מהאיסלאם הרדיקלי המתפתח בארצו. גם במהלך פגישות עם עמיתיי הערבים המתונים הם הביעו את דאגתם מהתופעה, ואף ששו לשתף פעולה במאבק נגד ה"טרור האיסלאמי" (המונח שלהם). מה הפלא: האיסלאם הרדיקלי שולל את הלגיטימיות של השליטים החילונים, שולל את תרבות המערב ושואף להקים מדינה איסלאמית על-לאומית. המוסלמים המתונים הם קורבנות של אותו איסלאם קיצוני לא פחות מאיתנו. העולם הערבי סופג קורבנות מאותה אידיאולוגיה קיצונית לא רק בנפש, אלא גם בתדמית. כל אזרח בעל חזות ערבית שעולה היום בבירה מערבית על מטוס או רכבת חוטף - שלא בצדק - מבטים חשודים לא נעימים. ממשל אובאמה צודק כשהוא שואף לחזק את קשריו עם העולם הערבי המתון בנושאים אחרים מלבד המלחמה בטרור. אבל זה היה גם קיים בעבר, עוד לפני שיתוף הפעולה במלחמה בנגיף הפוליו. אובאמה לא גילה את אמריקה וגם לא את האיסלאם. בוש היה הראשון שהכניס את הקוראן לבית הלבן, ואף אירגן ארוחת איפטאר ראשונה (סיום צום הרמדאן) - אבל מה לעשות שפיגועי התאומים היו במשמרת שלו וחייבו תגובה לא נעימה. אמריקה אינה במלחמה עם האיסלאם, אבל מה לעשות שהאיסלאם הקיצוני במלחמה עם אמריקה. ואולי באמת הכל באמת כל כך פשוט וזה רק עניין של סמנטיקה. אני רק פוחד שארגון הג'יהאד האיסלאמי ייעלב ממחיקת שמו ויגיב בדרך היחידה שהוא יודע.
