לפני כחודשיים, ב-11 בפברואר, ציינה דרום אפריקה 20 שנה לתום האפרטהייד. אפשר היה לצפות לחגיגות שמחות יותר אלמלא העוני הקשה, הפשע הגואה ובעיקר המתיחות על רקע גזעי (עדיין), שהם כולם מנת חלקה של מארחת המונדיאל הקרוב. המתיחות הבין-גזעית בדרום אפריקה לא נולדה שלשום - מעשי רצח של חקלאים לבנים בחוות המבודדות שלהם הפכו לחלק מהמציאות של המדינה. לשם המחשה: מאז 1994 נרצחו 3,000 חקלאים לבנים. אלא שהפעם זכה הדבר לפרסום עולמי מכיוון שמדובר במייסד "תנועת ההתנגדות האפריקנרית" הגזענית. מקרב האוכלוסייה הלבנה של המדינה, המהווה שמונה אחוזים מתוך 44 מיליון נפש, רק אחוז עד אחוז וחצי מצביעים למפלגת הימין הקיצוני האפריקנרית. התסכול השחור במדינה עדיין קיים. הפזמון האלים של יוליוס מאלמה, מנהיג שחור בכיר במפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC), רק הוסיף שמן למדורה. גם אם צמחה במדינה בורגנות שחורה והלבנים לא עשירים כמו פעם (יש אפילו בתי תמחוי ללבנים) - האוכלוסייה האזרחית של דרום אפריקה ממשיכה להתבונן על המדינה בעד משקפי העבר. צריך לזכור כי לא כל האפריקנרים, הצאצאים של ההגירה הלבנה של המאה ה-17, תמכו במשטר האפרטהייד, כמו שלא כל השחורים ששים לקרב ומאיימים על האוכלוסייה הלבנה. מנגד, בדרום אפריקה של פוסט-אפרטהייד נרצחים בעלי חוות לבנים על אדמתם ופועלים שחורים ממשיכים לזכות ליחס משפיל באותן חוות בדיוק. לפני הבחירות ההיסטוריות של 1994 היתה דרום אפריקה על סף מלחמת אזרחים. נלסון מנדלה ידע למנוע אותה. למרות המתיחות, זה לא המצב היום. איזה מזל. הרי בראש המדינה עומד ג'ייקוב זומה, שאין לו ולו רבע מהכריזמה של מנדלה.
