האם סין תצטרף בסופו של דבר למערב ותתמוך בהחרפת הסנקציות נגד איראן? שאלת מיליון הדולר של השבוע עדיין לא הגיעה לשוק ההימורים בלונדון, אבל בקצב הזה הרעיון עדיין אפשרי. בייג'ין אינה רוצה בסנקציות חדשות נגד שותפתה המסחרית איראן. אם היא תתמוך בסופו של דבר, זה יהיה רק מחוסר ברירה. לוושינגטון יש את הכלים להכאיב לסינים (טיבט, טייוואן) כמו שלסינים יש את הכלים להכאיב לאמריקנים (כלכלה, איראן). משיחת הטלפון הנעימה, כך אומרים, בין אובאמה להו ג'ינטאו, עולה כי שני הנשיאים של שתי המעצמות מעדיפים להגיע להסכמה. ככה זה כשסין וארה"ב בנו מערכת יחסים כה תלותית, שבה האחת מנטרלת את רעותה. במשך חודשים ארוכים שידרה בייג'ין אותו פזמון: "סנקציות אינן האופציה היחידה". אלא שבשבוע שעבר הפתיע הבית הלבן כשבישר כי הסינים מוכנים לדון בהחרפת הסנקציות נגד טהרן. בייג'ין אמנם לא אישרה, אבל לסינים יש את הדרך שלהם לבשר דברים: כיאה למעצמה קומוניסטית - נציגי החברה האזרחית עושים זאת עבור המפלגה. איש אקדמיה סיני בכיר, מרצה ליחב"ל, נשלח למערכה והצהיר כי "סנקציות חדשות בתמיכת סין בדרך". סין וארה"ב מנהלות בחודשים האחרונים מאבקים במספר חזיתות: הראשונה היא כלכלית, כשבייג'ין ממשיכה לעצבן את וושינגטון כשהיא דואגת לפיחות בערכו של המטבע שלה (היואן). אמריקה ממשיכה לקוות כי יואן גבוה יותר יאפשר לערכו של הדולר לרדת, וכך יסייע ליצוא האמריקני. הסינים לא ממהרים לתת להם אותה מתנה. מעבר לכך יש לנו את החזית בטיבט (המפגש בין אובאמה לדלאי-למה) ומכירת הנשק האמריקני לטייוואן, שהסינים רואים כהתערבות בענייניה הפנימיים. הסינים שואפים היום להיות בסדר עם כולם. איך עושים את זה? גם מצטרפים למערב בהסכמה לסבב רביעי של סנקציות, אבל במקביל דואגים לסרסן כדי שהן תהיינה יעילות כמו שלושת הסבבים הקודמים. ככה יוצאים בסדר גם עם איראן. לוושינגטון ובעלות בריתה האירופיות אין זמן. הן צריכות עוד לשכנע את חברות מועצת הביטחון הלא קבועות (ברזיל, טורקיה ולבנון) להסכים להחרפת הסנקציות. יפן מכהנת כנשיאה התורנית של חודש אפריל של מועצת הביטחון. בחודש הבא זו כבר תהיה לבנון. כל ההתנהלות מובילה אותנו לאפשרות ההגיונית היחידה: סנקציות קשות מצד ארה"ב נגד איראן, ואולי גם מצד השותפות האירופיות שלה. ייתכן מאוד שסין תצטרף, אבל ערכן של הסנקציות שהיא תהיה מוכנה להן שווה הרבה פחות ממיליון הדולר של המהמרים.
