מחירה הנורא של הדריכות

תחקירי האירוע הטרגי שאירע אתמול על גבול הרצועה יעלו מן הסתם את מה שהיה ברור כבר מהרגע הראשון: חוסר תיאום בין שני כוחות גרם לתוצאה הקשה של חייל הרוג.

התוצאה הזאת קשה שבעתיים אם בוחנים אותה אל מול הכוונה. כוח שריון מסיים טיפול שוטף בטנק, ומתכונן לצאת ל"אפטר" - מנוחה של אמצע השבוע. לפתע מתקבלת (באמצעות התצפיתניות) התרעה על שלושה פלשתינים שחוצים את הגדר מעזה לישראל, וכל זאת במרחק של כ-500 מטר מהמוצב של כוח השריון. מפקדם מורה להם לעלות על אפודים ונשק, ולחתור למגע, בדיוק כמו שמצופה מכל לוחם.

במקביל, מגיעים למקום חיילי גולני, גם הם במרדף אחר המסתננים. אלא שבטעות הם מזהים את השריונרים כפלשתינים - ופותחים לעברם באש. עובר זמן קצרצר עד שקצין השריון מבין את הטעות ומורה לכל הכוחות להפסיק לירות, אבל זה קורה מאוחר מדי. מהירי נהרג אחד מחיילי השריון. הפלשתינים, מתברר, כלל לא היו חמושים וככל הנראה ביקשו להסתנן לישראל כדי לחפש עבודה.

החקירה תיגע בוודאי בתיאום בין הכוחות בעת ההקפצה לאירוע ובמהלכו, ותבקש לברר על סמך מה זיהו אנשי גולני את חיילי השריון כפלשתינים, ומדוע מיהרו לפתוח לעברם באש. גם אם נניח לרגע שאכן מדובר היה בפלשתינים, האם מעבר גבול מחייב ירי אוטומטי כדי להרוג? האם לא היה הגיוני יותר לכרוז קודם או להפעיל אמצעי איתות או אזהרה אחר כדי לעצור אותם-

ולמרות השאלות האלה, אסור להתעלם מהמוטיבציה מחד ומהאיום מאידך. המוטיבציה של חיילים צעירים לחתור למגע ולסכל כל חדירה לישראל, גם במחיר סיכון חייהם שלהם (או כמו שראינו אתמול, גם במחיר הריגת חברם), והאיום שמרחף מעליהם - לא רק של חדירה שתהפוך לפיגוע, אלא של חדירה שעלולה להפוך לחטיפה של כל אחד מהם.

אפשר להניח שזה מה שעבר בראשו של כל לוחם בכוח, בשני הכוחות, וזה מה שגרם לרוץ לעבר הפלשתינים. את המוטיבציה הזאת צריך לשמר, ולנסות למצוא את הנוסחה שכל צבא בעולם מחפש כבר דורות - איך מונעים הרוגים מאש כוחותינו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו