הזמן והעייפות ניצחו את ספרד

באופן מטאפורי, המלך חואן קרלוס חתם על הוויתור על המלוכה כמעט באותה שעה שבה ספרד ויתרה על שלטונה בכדורגל העולמי. בשני המקרים אף שהידיעה היתה צפויה, היא הדהימה את העולם. בשני המקרים אחת הסיבות המרכזיות היתה עייפות: המלך אחרי 39 שנים ותרומה מכרעת לדמוקרטיה הספרדית; "לה רוחה" אחרי שש שנים, שני יורו ומונדיאל ותרומה מכרעת לכדורגל המבוסס על שליטה בכדור.

הדרמה אינה שחזרו הביתה מוקדם כל כך, אלא הדרך שבה הקבוצה של ויסנטה דל בוסקה ויתרה על החלום בברזיל. יש סיבות טבעיות ומקצועיות לכך מעבר לחוזק של צ'ילה ושל הולנד. אחרי שנה וחצי קשות מבחינה מקצועית ומנטלית, קסיאס לא הגיע כמו שוער העל שאנו מכירים והשלים שני משחקים איומים. ב־194 דקות הוא ספג שבעה שערים, שניים יותר ממה שספג בשני היורו ובמונדיאל הקודם יחדיו; פיקה ואלבה הגיעו אחרי חודשים שבהם היו פצועים; צ'אבי רקד על גבולות כוחו וגילו; בוסקטס לא נח לדקה מאז שיאיא טורה עזב; סילבה, חרף כישרונו הענקי, טרם השתלט על המנהיגות בנבחרת; ההימור הלא מוצלח על קוסטה (בגלל הפציעות או הקללה של הרופאה/מכשפה מבלגרד, הוא השלים 50 ימים בלי להבקיע); ההיעדרות של האדם שסומן כבורג מרכזי, טיאגו.

ספרד הגיעה לברזיל רעבה, אך ללא אפשרות לאכול. עם עייפות ברגליים ובראש היא פתחה טוב את המונדיאל. ההחמצה של סילבה מול הולנד שיקפה הכל.

השערים של רובן ואן פרסי הרסו את הביטחון של קבוצה, שלראשונה בשש שנים פחדה לאבד כדורים. ועם פחד כזה הטיקי־טקה הוא בלתי אפשרי.

ועכשיו מה? אינייסטה וראמוס עדיין בקבוצה. צ'אבי, וייה, אלונסו ואולי איקר יוחלפו בצעירים עם כישרון ורצון לכבוש את העולם כגון קוקה, דלופאו, טיאגו, דה חאה, איסקו או חסה.

קבוצה נצחית קיימת רק בזיכרון ובדי.וי.די. במגרש אי אפשר להיות מספר אחת לנצח. אלף הסברים יכולים להסביר את הנפילה, אך יש פרמטר אחד שריסק את הנבחרת, אויב שטרם מצאו לו פתרון - הזמן.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו