עבר והווה

ממשל אובאמה החליט להסלים את המחלוקת בינו לבין ישראל בעניין תוכניות הבנייה בירושלים עד לכלל משבר. הממשל גייס לשם כך את כל הדרג הבכיר, החל ממזכירת המדינה הילארי קלינטון וכלה ביועץ הנשיא דיוויד אקסלרוד.

בתחילת המשבר, תוך היוועצות בוושינגטון, התבקש סגן הנשיא ביידן "לגנות" את תוכניות הבנייה הישראליות. ביידן נקט שפה השמורה על פי רוב לתקלות דיפלומטיות חמורות ביותר.

התקשורת האמריקנית תודרכה באינטנסיביות, ולעיתים עשתה שימוש בלשון בוטה במיוחד. לחלק מהתקשורת האמריקנית השתרבבה נימה מרושעת כשהועלו שאלות כגון האם ה"סרבנות" הישראלית בנושא הבנייה בירושלים מסכנת את הכוחות האמריקניים בעיראק ובאפגניסטן.

אמנם קצינים בכירים בצבא האמריקני יצרו זיקה בין המשך הסכסוך הישראלי-ערבי לבין המעמד של ארה"ב במזרח התיכון, אך הם לא האשימו את ישראל בכך שמדיניותה מסכנת את כוחותיהם. כידוע, ישראל חולקת מודיעין ושיטות לחימה בטרור עם הצבא האמריקני ובכך מגינה על חיי החיילים האמריקנים, ולא כפי שנרמז באורח כה מופרך.

האם ניתן לראות את גישת הממשל בנושא ירושלים כהמשך לגישה המסורתית כלפי ישראל, או שמא חלה בימים אלו תפנית חדה לעומת העבר-

נכון הוא שארה"ב מעולם לא הכירה בסיפוחה של מזרח ירושלים על ידי ישראל ביולי 1967 עם תום מלחמת ששת הימים. אך בשנים שלאחר מכן התאפיינה המדיניות האמריקנית בניואנסים רבים והושפעה מדילמות שונות.

כך למשל, בעוד שלגבי מרבית המלחמות קוראת מועצת הביטחון של האו"ם לחזרה ל-Status Quo Ante, המצב ששרר בטרם התפרצות הלחימה, הרי שארה"ב לא רצתה להנציח את המצב שקדם למלחמה ב-1967. יש לזכור כי ארה"ב מעולם לא הכירה בריבונות ירדן בירושלים. יתר על כן, ירדן פלשה לירושלים באופן שמזכיר האו"ם ב-1948 כינה "תוקפנות חמושה", ולעומתה ישראל נכנסה לשטח ב-1967 במלחמת מגן; הירדנים סילקו את כל האוכלוסייה היהודית בשטח שכבשו ומנעו את כניסת היהודים למקומות הקדושים במשך 19 שנה, ועל כן החזרת המציאות ששררה טרם מלחמת ששת הימים וחלוקתה מחדש של ירושלים היו בלתי מתקבלות על הדעת.

ואכן סטפן שוובל, המומחה האמריקני לענייני המשפט הבינלאומי שלימים התמנה ליועץ המשפטי למחלקת המדינה ואחר כך לנשיא בית המשפט הבינלאומי בהאג, קבע ב-1970 ש"יש לישראל זכות בעלות עדיפה על ירדן בשטח שהיה פלשתינה, לרבות ירושלים כולה...".

גם השגריר האמריקני לאו"ם ב-1967, ארתור גולדברג, ציין שנים לאחר מכן שהחלטת מועצת הביטחון 242, שהיוותה בסיס לתהליך השלום הישראלי-ערבי, לא הזכירה את ירושלים מפורשות, והוסיף כי "השמטה זאת נעשתה במתכוון".

ביולי 1969 תקף ה"ניו יורק טיימס" את ממשל ג'ונסון על מדיניותו הרכה כלפי ישראל בנוגע לירושלים. אחר כך חלה הקשחה של הקו האמריקני עם היבחרו לנשיאות של ריצ'רד ניקסון, אשר שגרירו כינה בזמנו לראשונה את מזרח ירושלים "שטח כבוש". בשנים שלאחר מכן הממשלים הבאים חתרו ליצירת הפרדה בין המדיניות כלפי הגדה המערבית לבין המדיניות כלפי מזרח ירושלים. הנשיא קרטר אף נזף בשגריר ארה"ב באו"ם, אשר הצביע בטעות עבור החלטה המתייחסת באופן שקול כלפי התנחלויות בגדה המערבית וכלפי שכונות יהודיות במזרח ירושלים.

בעבר, ארה"ב וישראל השכילו להתמודד ואף להתגבר על הבדלי הגישה ביניהן בדבר ירושלים: ממשל קלינטון השקיע הון פוליטי בהסכמי אוסלו ב-1993 בין ישראל לאש"ף, אך הבין היטב את העמדה הנחושה של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, אשר הכריז בכנסת חודש טרם הירצחו בנובמבר 1995 שישראל תשמור על "ירושלים מאוחדת".

ואכן, הסנאט הבין את עמדתו של רבין בעניין זה, ובהצבעה באותה שנה על ה-Jerusalem Embassy Act תמך ברוב מכריע (93 מול 5 מתנגדים) בעמדה הישראלית בדבר ירושלים מאוחדת. באותה עת שרר קונצנזוס אמריקני-ישראלי בנושא זה.

בתום המו"מ על הסכמי חברון שלח רה"מ בנימין נתניהו שני שליחים לממשל קלינטון, כדי שיסבירו שבעקבות הפריסה מחדש של צה"ל בחברון, הממשלה מתעתדת לבנות שכונה חדשה במזרח ירושלים - הר חומה. הנשיא קלינטון לא תמך בתוכנית, אך הבין שבדיפלומטיה קיים עקרון ה"תן וקח".

וכך, כשמועצת הביטחון באו"ם עמדה לגנות את ישראל בגין בניית השכונה החדשה, מי שהיה שגריר ארה"ב באו"ם, ביל ריצ'רדסון, הטיל וטו פעמיים על שני ניסיונות להעביר הצעת החלטה בעניין.

אולם מאוחר יותר קלינטון אכן הציע חלוקה מחדש של ירושלים בתוך שנתיים, שתכלול סיפוח של השכונות היהודיות במזרח העיר, אך הצעתו נבעה מעמדתה באותה עת של ממשלת ישראל תחת ראש הממשלה דאז אהוד ברק.

כיום נראה כי ממשל אובמה החליט, במודע, להפעיל מכבש לחצים על ישראל באמצעות תכתיב תקיף. השינוי במדיניות האמריקנית ניכר כבר לפני חודשים מספר, כשהממשל הביע את חוסר שביעות רצונו מתוכניות בנייה ישראליות בשכונה היהודית המבוססת זה מכבר, גילה.

יש להניח שהבית הלבן סבור כי הקשחת העמדה האמריקנית תשרת את האינטרסים שלו באזור ובעולם הערבי, והתועלת שיפיק מכך תגבר על הנזק האפשרי.

אולם המציאות תראה שמדיניות הממשל לא תתרום לשלום ולביטחון במזרח התיכון - הפלשתינים יתחפרו ביתר שאת בעמדות קיצוניות יותר, וכבר אנו שומעים קריאות חוזרות ונשנות לאינתיפאדה שלישית; האמון של מדינות ערב בארה"ב לא יגבר, שכן בראש מעייניהן ניצבת השאלה איך הממשל יצליח לנטרל את האיום הגרעיני האיראני.

היתרון האסטרטגי שייווצר לוושינגטון מהעימות הנוכחי עם ישראל קטן, ועלול להוביל את המזרח התיכון לכיוונים מסוכנים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו