המכה הדיפלומטית שספגה ישראל בפתיחת ביקורו של ג'ו ביידן היתה חזקה במיוחד מפני שמסעו של סגן הנשיא האמריקני לא נועד לדון במחלוקות כואבות, אלא דווקא לשכך ולרכך כעסים בין ירושלים לבין וושינגטון. מה שתוכנן להיות פיוס החליק למשגה כבד בציר ההתנהלות שבין בנימין נתניהו (מחדל) לבין השר אלי ישי (איטיות מדינית), עד כי קשה לכעוס על הפלשתינים שניצלו את המצב אשר נקרה לידם "לגזור קופון". ישראל הרימה להם להנחתה, והם עשו כן, אך השאלה היא מה ההמשך. בסופו של דבר ארה"ב מעוניינת בשיחות הקירבה. הן משרתות את אבו מאזן ואת מדינות ערב המתונות, וגם נתניהו מצהיר כי פניו למשא ומתן רציני עם הפלשתינים תוך חתירה שיתנהל באורח ישיר. אין ברירה אלא לאפשר לביידן לגנות ולפלשתינים לחגוג, ואפילו לליגה הערבית להעמיד פנים כי ייתכן שתסרב להעניק את ברכתה לשיחות הקירבה, אבל סביר להניח שזה לא יקרה. העולם הערבי מיטיב לדעת כי תקלה ישראלית, שתגובת נתניהו מעידה כי הוא מבין מה משמעותה ויפעל לא לחזור עליה, לא תיחשב בבית הלבן לעילה מוצדקת לסגת מן ההסכמה הבסיסית והדקיקה של הפלשתינים לפתוח במשא ומתן. הצד הערבי-פלשתיני יתפוס את מרכז הבימה לזמן מה, ויפיק מן המבוכה את המירב, אבל ארה"ב לא תלך שולל אחר התלהמות ערבית שעלולה להוביל למבוי סתום. עד שעלה בידה לעלות את המשא ומתן על הפסים היא לא תניח לקטר ולקרונות להישמט מהם. הפלשתינים יתבעו עתה מחויבויות חדשות כדי לחזור אל האריח שבו ניצבו עד לרגע שבו נחת ביידן בישראל. נתניהו, שכבר הביע צער על המבוכה שגרם לביידן, יכול לחזור ולהתנצל בפניו ולשפר את הליכי ההתנהלות של שריו כדי למנוע מצבים דומים בעתיד, אבל אינו צריך להעניק לפלשתינים ויתורים נוספים תמורת עצם פתיחת שיחות הקירבה. אם יעמוד על דעתו, יחזור המשא ומתן אל הרגע שבו נעצר עקב מהלכו הבלתי אחראי של ישי.
