"חרבי לי תנו, לא אשיב לנדנה"

עשרות השעות הראשונות בכל אירוע חטיפה מתאפיינות בדאגה עמוקה ובבשורה, בחרדה ובתקווה, ברצון עז לבוא חשבון עם המחבלים והרוצחים שהשתלטו על חירותם של הנערים. מין תחושה טבעית לפעולת גמול.

לפני 122 שנים היא נכתבה בעברית צחה בעטו של שאול טשרניחובסקי: "חרבי, אי חרבי, אי חרב נוקמת, חרבי לי תֵּנוּ - לא אשיב לנדנה". אך דינם ודפוסם של אירועים כאלה, שאם אינם מסתיימים בהקדם חולפת הרוח הבראשיתית שאופפת אותם.

בימים כאלה יכולה הקואליציה להביא לאישור חפוז של "חוק המחבלים", אשר יתיר לשופטים לאסור שחרורם של עברייני טרור.

אך כבר אמש נמצאו פרצי רוח ונתיבים למחלוקת. אמנון אברמוביץ' ציטט מפי ראש המוסד תמיר פרדו בישיבת קבינט שאלה מצמררת, אם הממשלה אכן לא תנהל משא ומתן לשחרור נערות בנות 14 אשר ייחטפו באחת ההתנחלויות? אם גם נדמה לממשלה כי בפיה תשובה הולמת - היא תיבחן רק עם הזמן החולף.

אם אכן מדובר בחטיפה ולא באסון נורא יותר - האם יעמוד לממשלה כוחה לדבוק בעוז בדעתה הנוכחית השוללת הידברות עם המחבלים? התאמץ את המלצות הוועדה בראשות מאיר שמגר בנושא זה אף שהדיון בהן טרם הסתיים?

בהודעה שמסר אמש הצביע בנימין נתניהו על אבו מאזן כעל האחראי למתרחש בשטחים המנוהלים על ידיו ביהודה ובשומרון.

עקב הקמת ממשלת האחדות הפלשתינית הוסיף את אחריות הרשות הפלשתינית גם לפיגועים היוצאים מעזה.

הטיעון נכון, אך לא ברור אם ידרבן את אבו מאזן לכבד את התחייבותו להמשיך בשיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל.

אולי ינצל את דברי ראש הממשלה וינטרל את תרומתו המתבקשת לחשיפת מבצעי המעשה. אם כן - שכר הדברים יצא בהפסדם, אם כי בזירה הבינלאומית עמדת ראש הממשלה משרתת את הטיעון הישראלי היטב.

במקביל ננקטו עמדות שפגעו באינטרס המשותף להביא את החטיפה לגמר מוצלח ככל האפשר. יש היגיון בטענה כי סירובה של ישראל לצמצם את הבנייה בהתנחלויות זירז את הפסקת המשא ומתן המדיני. אך אין ממש באטימות העולה מהטיעון כי הסירוב להפסיק את הבנייה היה כרוח גבית לחטיפה.

כפי שגילו אמש נתניהו ומשה (בוגי) יעלון ההפך נכון. בכ־18 חודשים סוכלו כ־30 ניסיונות חטיפה. זה אירע גם בתקופה שבה שיחררה ישראל אסירים ביטחוניים, בין פעימה לפעימה. ארגוני הטרור לא עצרו לפני ספי פעימות השחרור של חבריהם.

הבוקר קמה ישראל להלך רוח של תהייה ומבוכה.

יהיה גורלם של החטופים אשר יהיה, והכל מקווים כי הם בחיים ויחזרו הביתה בריאים ושלמים, אבל מי שהסיע אותם בעל כורחם אל גורלם צריך להיחשב כמי שנידון לסיכול ממוקד.

ברוח טשרניחובסקי, "חרבי לי תנו, לא אשיב לנדנה".

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!