גאה בברק נתניה

אם אני זוכר היטב, אחרי הניצחון של נתניה על מכבי ת"א בליגה, הפנים של אריק אלפסי לא הצטרפו לאופוריה הכללית. אלפסי היה מעדיף להפסיד את משחק הליגה ולנצח אתמול. הוא ידע למה. הניצחון בליגה הוא תוספת נחמדה שגורפת מחמאות אבל ניצחון אתמול היה מקרב אותו משחק אחד מתואר.

תחושת האכזבה שאופפת הבוקר את העיר שמקיפה את אולם "ישורון" מעידה בעיקר על קפיצת הענק שעשה מועדון הכדורסל של נתניה העונה. נתניה הפסידה אתמול בחצי הגמר, יאמרו כולם. לרגע אף אחד לא יחשוב לומר שמכבי ת"א ניצחה. בצדק.

התחושה באוויר לאורך כל המשחק היתה שאם רק הכדורים של ווישהאם יתחילו להיכנס, ואיזו שלשה או שתיים ישברו את הבצורת, נתניה תהיה חזק בעניינים. ברגעים האלה, כשמכבי שמרה אזורית ונתניה לא יכלה לקנות סל, עלו תהיות מתי ערן אסנטי, הילד הנפלא והאתלטי הזה, יפתח יציבות בקליעה שלו מבחוץ, אלמנט הכרחי לקריירה ברמות הללו. זה לא קרה ונדמה שגם בסיוט הגדול ביותר של אלפסי הוא לא חשב שאלו יהיו אחוזי הקליעה של קבוצתו ובראשם שלושת הזרים שלו, שכל אחד מהם מהווה צלע שווה במשולש הסקוררים שלו. אתמול לצערו, הם דמו למשולש ברמודה.

לכן גם כל ההאלי הופים של מכבי ת"א בסוף עשו קצת עוול לתחושה איתה עזבה נתניה. אפשר לומר שהיא עזבה מאוכזבת. אבל היא גם עזבה גאה. והגאווה הגדולה ביותר, במועדון שרוצה להיות גדול יום אחד, היא על כך שהוא מאוכזב ממשחקים כאלה.

אחד הדברים המרגיזים מהתוצאה של חצי הגמר הזה תהיה התזכורת האוטומטית שיזכירו לנתניה שהיא מצליחה בזכות האולם שלה. לא זוכר שמישהו אמר את זה אחרי שהיא ניצחה במלחה.

אבל הדיבורים הללו לא מנעו מהשערות לסמור בשירה של אוהדי נתניה בדקות הסיום צריכה לדחוף אותם לעבוד קשה יותר, כדי שזה לא יהיה הביקור האחרון של נתניה היכל נוקיה השנה. נגיד, מאי, קבענו-

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו