40 שנות היכרות אישית

יותר מ־40 שנה אני מכיר את ראובן ריבלין. נפגשנו לראשונה בשנות ה־70: הוא היה עו"ד צעיר ויו"ר קבוצת הכדורגל של בית"ר ירושלים. באותה עת הייתי כתב ספורט של "הארץ", ונהגתי לשוחח עם רובי לעיתים קרובות. התרשמתי מהגינותו, מיושרו, ממזגו הסוער, מרגשנותו הרבה ומחוש ההומור המפותח שלו.

בשנת 1988, הוא נבחר לראשונה לכנסת, וסיפר לי מתי אזר אומץ לנאום את נאומו הראשון. "כשנבחרתי לכנסת, יחד עם בנימין נתניהו ובני בגין, ישבנו בגין ואני במשך ארבעה חודשים במליאה כדי להאזין לנאומי חברי הכנסת, כדי ללמוד מהם את הדרך הנכונה להביע את עצמנו".

הוא סיפר כי "בגין היסס זמן רב לעלות לבמה ולהשמיע את נאומו הראשון, ואילו אני החלטתי לשאת את הנאום הראשון בנושא התכנון והבנייה. הרגשתי בעל הבנה בתחום זה, משום שבמשך עשר שנים הייתי חבר מועצת עיריית ירושלים".

בשנת 1998 ביקשתי מריבלין לכתוב כמה משפטים סתמיים בכתב ידו, על מנת לאפשר לגרפולוגית לבחון את אישיותו.

ריבלין נענה לבקשה ברצון, ושילב את חוש ההומור שלו גם בקטע זה, וכתב: "אין לי, ולא תהיה לי, טענה כלפייך אם הכתב יגלה תגליות שאינן מחמיאות, שכן אם הייתי טיפש מספיק להסגיר את כתב ידי, הרי שאני כאותה כיפה אדומה, אשר בזכרה את שאירע לדודה צ'טרלי יצאה מלאה תקוות אל היער".

בניתוח כתב היד ציינה הגרפולוגית כי "הדימוי הציבורי של ריבלין הוא של בחור קליל ולא רציני במיוחד, אבל אין דבר מטעה יותר. מכתב ידו עולה אישיות של אדם מסודר, מאורגן וקפדן מאוד. ריבלין הוא איש חביב וטוב לב, חברותי ובעל חוש הומור, אבל הוא גם אדם רציני מאוד, משקיע הרבה אנרגיה בפרטים. ריבלין הוא אדם מעורב שאכפת לו באמת מכל דבר סביבו".

לדבריה, "ריבלין מאמין במה שהוא אומר ואומר רק את הדברים שהוא מאמין בהם, גם אם הוא עושה זאת בצורה קלילה ומבדחת".