לאן הולך הזיכרון

כל החיוכים ולחיצות הידיים בין המנהיגים היהודים לבין נציגי הפרלמנט האירופי בבניין האופרה של קרקוב, ביום רביעי שעבר, לא הצליחו להסתיר את המחלוקת הגדולה הקיימת היום בין הצדדים. יז'י בוז'ק, הנשיא הפולני של הפרלמנט האירופי, הנשיא המזרח-אירופאי הראשון, שואף, יחד עם מדינות המזרח והמדינות הבלטיות, להפוך את 23 באוגוסט, היום המציין את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ליום זיכרון משותף לקורבנות הנאציזם והסטליניזם.

ד"ר משה קנטור, נשיא הקונגרס היהודי האירופי, מאוד לא אוהב את הרעיון. לכן הוא יוצא, יחד עם חבריו, למאבק. כיצד, הוא שואל, אפשר להשוות בין הדברים? חוץ מזה, כך הוא הסביר בפורום הבינלאומי להנצחת השואה של הקונגרס היהודי, את הפשע הגדול ביותר שידעה האנושות - הטבח השיטתי המחושב שבוצע בקור רוח מצמרר - אין לערבב עם כל פשע אחר.

המנהיגים היהודים, כמו קנטור, מודעים לפשעי הסטליניזם, ובכל מקרה, מיליוני קורבנות ידאגו להזכיר למי ששכח. מבחינת קנטור, הסטליניזם הוא דוגמה מחרידה להשלכות הטוטליטריזם, אבל הנאציזם הוסיף לכך אידיאולוגיות ופילוסופיות ייחודיות, כמו השמדת העם היהודי. לכן אין לערבב בין השניים. הדבר לא רק מסוכן, הוא פשוט לא נכון, הסביר יו"ר יד ושם, אבנר שלו.

למדינות הבלטיות ומזרח אירופה יש סיבות ברורות לחפוץ ולאחד בין הפשעים. מדינות מזרח אירופה, יחד עם הבלטיות, שסיימו את המלחמה תחת הקומוניזם, מבקשות להבליט את העובדה שגם הן היו בצד של הקורבן. בוז'ק מבקש להזכיר כי הפולנים סבלו מאוד במלחמה, מה שנכון. אבל עדיין קיים הבדל, כפי שהציג זאת חתן פרס נובל לשלום אלי ויזל: "לא כל הקורבנות היו יהודים, אבל כל היהודים היו קורבנות". מכאן הרצון לשמור על הבדל, על ייחודיות.

המנהיגים היהודים רואים באור חיובי את העובדה שהעולם כולו מציין, זה חמש שנים, את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ואף מעניק לו חשיבות רבה, אולם מכאן גם מתחזקת המגמה המוסיפה את סבלם של עמים אחרים - לא רק היהודים. זה נכון וחשוב, אך אסור שהדבר יעמעם את זכר השואה היהודית.

מצד שני, כמעט במקביל מנצלים ישראל ומנהיגי היהודים בעולם את יום השואה העולמי לתזכורת בנוגע לאיומים האקטואליים מאיראן. האם הדבר נכון? האם המגמה הזאת אינה יוצרת בנאליזציה של השואה? "יש לנו פריבילגיה של קורבנות", השיב לי ח"כ אורי אורבך כשהיינו יחד באושוויץ בשבוע שעבר. ויש בזה משהו. מדינת ישראל היא הסמל המרכזי של העם היהודי. מכאן שאיום על ישראל בהחלט נתפס גם כאיום על היהודים.

עם שעבר את השואה, המשיך משם למאבק על זכותו למדינה ועדיין נאבק על קיומו ועל הלגיטימיות שלו - אינו כשאר העמים. ואם כבר נכנסנו למעין עידן של תחרות בנושא "מי סבל יותר-" - אז כן, על הסבל שלנו אפשר לדבר בהמשכים, והדיבור יימשך ויימשך.

בוז'ק הסביר לי כי היהודים חוו שחרור אמיתי רק כשפולין נחלצה מציפורני הקומוניזם. אנחנו, לעומתו, חושבים שהיהודים יצאו סוף סוף לחופשי במאי 1948.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו