על המנטליות האדומה

אגדה אורבנית מספרת שכל פעם שאוטובוס של הפועל ת"א יוצא למשחק עונה בחיפה, מתרחשים דברים מוזרים. בצומת עתלית נתאכו מבקש לפתוח את חלון האוטובוס כדי שיוכל להקיא. ממש באותו הזמן ריח שתן עז מציף את המושבים, וכולם מפנים מבטם לכיוונו של ורמוט: שוב צריך להחליף חיתול. וככה, במשך כל השנים האחרונות, הפועל ת"א מגיעה לקריית אליעזר למשחקים שברוב הפעמים נגמרים כבר במהלך המחצית הראשונה.

זה לא שבמכבי חיפה יש שחקנים מוכשרים יותר מאלה שלובשים את החולצות האדומות, וגם רוב האוהדים יסכימו שאלי גוטמן מאמן טוב יותר מאלישע לוי, אבל אם יש אלמנט אחד שהירוקים מתעלים בו על האדומים זה הרעב: גאדיר, כיאל, גולסה ורפאלוב מבינים את המשמעות של ללבוש את החולצה הירוקה של מכבי חיפה. זו הסיבה שהם רצים, יורדים לגליצ'ים ולא מניחים ליריבה גם ביתרון 0:2 בדקה ה-30.

עכשיו תעצמו את העיניים ותשאלו את עצמכם מתי בפעם האחרונה ראיתם את ורמוט יורד לגליץ'. אין לכך תיעוד. מובן שהגליץ' עצמו הוא רק משל לכך שהצעירים שאמורים להוביל את הפועל מסרבים לקבל אחריות במשחקים גדולים. מוזר שבאירופה שחקני הפועל דווקא מצליחים לפקס את עצמם לערב אחד ומביאים הישגים היסטוריים.

הערב מגיע הצ'אנס האחרון להציל לא רק את העונה הזו, אלא גם את השם המקצועי. איצטדיון מלא, קהל מנופח מעצמו ובוס שמבקש משחקניו "לקרוע" את היריבה. במילים אחרות, מכבי ת"א בכדורסל. אם זו לא סיבה מספיק טובה להשאיר את הטיטולים בבית, שום דבר לא יעזור לגוטמן העונה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו