ה-OECD

בשבוע האחרון הוצפו אמצעי התקשורת בדיווחים על הצטרפותה הקרבה של ישראל לארגון מדינות ה-OECD. זה שנים לא מעטות שישראל מבטאת את תשוקתה להצטרף לארגון של 31 מדינות אלה. אני מעוניין להדגיש כי עדיין אין זה בטוח שנצורף, וגם אם חברות זו לא תמומש - לא יהיה זה נורא.

ארגון מדינות ה-OECD הוקם באירופה בתום מלחמת העולם השנייה כדי לבצע את מה שהיה ידוע אז כ"תוכנית מרשל" לשיקום המשק האירופי שנהרס בעקבות המלחמה. מדינות האיחוד ביקשו להרחיב את התעסוקה במדינות, לעודד את הצמיחה ולתרום לרווחה החומרית והחברתית של אזרחיהן. הן האמינו כי ישיגו מטרות אלה באמצעות שיתוף פעולה ויחסי סחר הדדיים ביניהן. "תוכנית מרשל" אכן צלחה, ושיתוף הפעולה בין המדינות הגביר את הצמיחה באירופה ואף הניח את היסודות להקמתו של האיחוד האירופי המשגשג.

מכוח ההצלחה החליטו מדינות אירופה להרחיב את הארגון, וכיום הוא מונה 31 מדינות. מבחינת היוקרה והמעמד הבינלאומי הוא ניצב אחר מדינות ה-G8. ב-OECD חברות כיום כמעט כל ארצות המערב המפותחות כלכלית. אליהן הצטרפו גם יפן, קוריאה הדרומית והכלכלות המובילות בין מדינות מזרח אירופה, כמו הונגריה, פולין וצ'כיה. בנוסף צורפה מקסיקו ומאוחר יותר גם טורקיה. למעשה, פרט לרוסיה, לסין ולברזיל, זהו הארגון של כל הכלכלות המפותחות בעולם.

לארגון ה-OECD יכולות להצטרף רק מדינות שמשטרן הוא דמוקרטי והן מחויבות לכלכלת שוק חופשי ולעידוד הסחר הבינלאומי על בסיס תחרותי הוגן. מדוע כדאי לישראל להצטרף? בראש ובראשונה מחמת היוקרה. מדובר בהכרה בישראל ככלכלה דמוקרטית מפותחת מצד גוש מדינות גדול שאינו כולל את העולם המוסלמי. בזכות הצטרפות לארגון נשיג שיפור בדירוג האשראי של המדינה, מה שיתרום להוזלת העלויות של גיוסי הון על ידי הממשלה ועל ידי חברות פרטיות.

ישראל הוזמנה להצטרף ל-OECD כבר במאי 2007 וביטאה את רצונה בכך שחתמה על האמנה למניעת שוחד של גורמי חוץ על ידי תושבי המדינה. זהו תנאי להצטרפות משום שחברות רבות בעולם נהגו לקדם את עסקיהן באמצעות שיחוד הפקידות הגבוהה, בעיקר במדינות העולם השלישי, ובכך פגעו בעקרון התחרות השווה.

אך לא די בכך. כדי שנתקבל אנו זקוקים להסכמת כל 31 המדינות החברות בארגון. סירובה של מדינה אחת - יפסול את ישראל.

בשבוע האחרון התפרסם דו"ח ה-OECD על ישראל. הדו"ח, שאינו מחמיא במיוחד, כולל בין השאר המלצות שספק אם צריכים להתייחס אליהן ברצינות. אחת מהן היא ביטול הטבות המס לחיסכון ולפנסיה - רכיב שהוא מרכזי בתפיסת החיסכון הנהוגה בישראל לטווח הארוך. או, למשל, המלצה לקצץ בקצבאות הילדים - המלצה שעלולה להגביר את העוני כל עוד אינה משולבת בתוכנית המעודדת יציאה לעבודה והעלאת רמת השכר. החמור ביותר הוא שהדו"ח מציג את ישראל כמדינה שהעוני בה חמור מאשר בכל החברות בארגון. מדד העוני נבחן לפי שיעור האוכלוסייה שרמת הכנסתה מצויה מתחת לחציון של ההכנסה הממוצעת לנפש. נכון שבישראל קיימים פערים גדולים ברמת ההכנסה, אך זה לא מציאותי לומר כי העוני כאן חמור מאשר בטורקיה או במקסיקו. המדד האובייקטיבי היחיד המאפשר לבחון רמה כלכלית של כל מדינה הוא התוצר לנפש, והתוצר לנפש בישראל גבוה מאוד בהשוואה לטורקיה או למקסיקו.

מעבר למצג השווא, הבעיה היא שמצד אחד הדו"ח טוען לרמת עוני גבוהה בישראל ומצד שני כולל המלצות שעלולות להגביר את העוני, כמו ביטול קצבאות הילדים או הפחתת שכר המינימום.

אגב, יש להבין כי נוסף על היתרונות שבהצטרפות לארגון, יש להצטרפות עצמה מחיר שספק אם ישראל תרצה לשלם. הארגון דורש מישראל לפרסם נתונים כלכליים של המדינה תוך התעלמות ממזרח ירושלים, מהגולן ומההתנחלויות, וכידוע, יש לכך השלכות פוליטיות. לסיכום: על אף העניין שלנו להצטרף ל-OECD, עלינו לשקול זאת בכובד ראש ולהבין לאן אנו נכנסים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו