כותב שורות אלה זוכר כיצד ב-1988 זכה למבטים מופתעים מצד עמיתיו ללימודים באוניברסיטת סורבון כשהיה מגיע לשיעורים. בתחילה לא הבנתי למה הם מסתכלים עלי כך, אבל בהמשך קיבלתי הסבר ישיר וברור: מי קורא "ל'אקיפ" באוניברסיטה? "כן", הודיתי בפשע המתועב. "אני קורא את העיתון הנפוץ ביותר בצרפת". יומון הספורט הזה סיפק לי אז, והיום, הנאה רבה. מה גם שהוא התגלה כעיתון האמין היחיד. כל תוצאה שם היא תוצאה. בכיתה שבה למדתי, קוראי "לה מונד" השמאלי, "לה פיגארו" הימני ו"ל'הומניטה" הקומוניסטי התבוננו בחייזר מישראל בהשתאות. אתה יכול לבחור איזו עמדה פוליטית שתרצה, אבל רק אל תכניס לקודש הקודשים של האינטלקט הצרפתי עמודי נייר המדווחים על כדורגל במקום על כדור הארץ. תוסיפו לכך את העובדה שבחרתי להגיע לשיעורים במכונית אדומה (נאה, יש להודות) בזמן שהרוב התייצבו אחרי נסיעה במטרו, ותבינו מדוע ליוותה אותי ההרגשה כי מתייחסים אלי כמו אל סוכן השחקנים הראשון שלומד בסורבון. אולי בגלל זה ויתרתי על השעון. ואז אפריקה הצילה אותי. אדם קודג'ו היה בשנות ה-80 מזכ"ל הארגון לאחדות אפריקה (OUA). הוא היה אחד המרצים שלי בחוג ללימודי אפריקה ונהג להעביר קורס על כלכלה ותיעוש ביבשת השחורה. קודג'ו ידע על מה הוא מדבר. הוא היה בעברו שר החוץ של ארצו, טוגו, ובהמשך גם ראש ממשלה. הרבה ניסיון, שכל וסגנון היו לאיש המרשים הזה. עד היום לא ראיתי בצרפת אדם שהתלבש יפה כמוהו. קודג'ו זכה להערכה רבה גם בקרב הסטודנטים. אני זוכר שבשיעור השלישי שהעביר קודג'ו הוא הגיע מוקדם מהרגיל, ואני, כהרגלי, לא. כשנכנסתי לשיעור ראיתי שהפעם הסטודנטים מביטים בקודג'ו בתימהון. הוא החזיק ביד עיתון וכשעל פניו ארשת תהומית קרא את "ל'אקיפ". חייכתי חיוך רחב ושלפתי את שלי מהתיק. "ל'אקיפ זה התנ"ך שלי", פלט קודג'ו מול הקהל המופתע. בסוף ההרצאה אחוות הל'אקיפים גרמה לנו לבלות שעה ארוכה יחד בשיחה עמוקה על צרפת, אפריקה וישראל. קודג'ו הסביר לי את חשיבות הכדורגל ביבשת השחורה, שם הוא משמש תקווה מוחשית לכל כך הרבה צעירים. "עבור רבים מילדינו זו הדרך היחידה לצאת ממעגל העוני", הסביר. "אנחנו כמובן מנסים לתת להם גם כלים אחרים", הוסיף, "אך אין מה לומר, הכדורגל הוא קיצור הדרך הגדול ביותר לחיים טובים באפריקה". בהמשך חיי, כשהגעתי לאפריקה, זכיתי לראות את אליפות אפריקה 1990 שבה זכתה חוף השנהב. היה מדהים לראות יבשת שלמה מרותקת למסכים. ב-2004, כשהייתי שגריר ישראל במאוריטניה, קיבלתי מראש תדרוך שהסביר לי שבזמן האליפות אין לי מה לצפות מצוות העובדים המקומיים בשגרירות. במקום להתמרמר על חוסר היעילות, בחרתי להצטרף לחגיגה. אני עדיין זוכר את הילדים מסתובבים בחוץ בלי נעליים לפעמים, אבל תמיד בחולצה דהויה של אחת הקבוצות הגדולות באירופה, ליברפול, צ'לסי או יונייטד. זה החלום - להגיע לליגות באירופה, לצאת ממעגל העוני. המורדים באנגולה שירו על האוטובוס של נבחרת טוגו ידעו בדיוק היכן לפגוע - בענף הכדורגל. היריות לעבר האוטובוס ניסו לחסל גם את התקווה של רבים מהילדים באפריקה, אבל כששמעתי על כך נזכרתי בקודג'ו. הצטערתי בשבילו, אבל ידעתי שאת הכדורגל באפריקה אף אחד, גם לא הטרוריסטים, לא יצליח לנצח.
