החזית של שירות החוץ

כמו בצבא - שם אפשר לשרת כחייל עורפי או להישלח לחזית - כך גם במשרד החוץ. השירות ברבת עמון, כמו בקהיר, הוא שירות בחזית, עם כל הסיכונים הכרוכים בכך. המגבלות על ראש הנציגות רבות יותר מהזכויות וחופש התנועה מוגבל. בתקופות מסוימות הוא גם בלתי אפשרי - גם עם מאבטחים.

ניסיון הפיגוע נגד שיירה של שגרירות ישראל בצידו הירדני של מעבר אלנבי החזיר אותי, באופן אישי, ל-1 בפברואר 2008. באותה תקופה כיהנתי כשגריר ישראל בנואקשוט, בירת מאוריטניה, שהיתה עד מארס 2009 אחת משלוש המדינות הערביות שעימן היו לישראל יחסים מלאים (השעתה הקשר בעקבות מבצע עופרת יצוקה).

לאחר בילוי נעים בביתו של שגריר ארה"ב שבתי עם רעייתי למעון השגריר, ואז, כעבור שעה, נשמעו יריות. השגרירות שלנו הנמצאת בסמוך היתה היעד. האירוע נגמר בסופו של דבר בשלום, אבל זה היה מאוד לא נעים.

מן הסתם השפיע ניסיון הפיגוע על אורח החיים שלנו בחודשים שנותרו עד סיום השירות. נכון שגם קודם לכן, מתחילת השירות ביולי 2004, ליוו אותנו מאבטחים לכל מקום, אלא שבחמשת החודשים האחרונים הקשר עימם הפך לצפוף יותר. ממש עד הבית.

להיות דיפלומט ישראלי במדינה שבה רמת הסיכון גבוהה וישנן התרעות לפיגועים אינו דבר נעים. השגריר לא יכול אפילו לחשוב על לפתוח את דלת ביתו ולצאת לטיול. השגרירות הופכת ליעד מבוצר. מצד אחד זה חיוני, אולם מצד שני - מרתיע אורחים מקומיים מלבוא.

ידידי, שגריר ישראל בירדן, דני נבו, ידע היטב לאן הוא נכנס כשקיבל על עצמו את התפקיד המכובד. הוא ידע על הקשיים וההתרעות לפיגועים אבל לא היה מאושר ממנו באותו יום.

בסופו של דבר זהו סיפוק עצום להיות הדגל הישראלי בבירה ערבית. כשהסיפוק עולה על הסיכון, אין פלא שתמיד יימצא השגריר התורן, שיהיה מוכן להיות סגור בבית או בנציגות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו