שנה למבצע חומת מגן, ומצבו של החמאס מעולם לא היה גרוע יותר. הנהגת החמאס אינה מסתירה את הלחץ שבו היא נתונה, ושהוא תוצאה ישירה של הפיכתה של רצועת עזה לסיר לחץ אחד גדול בעקבות המצור האפקטיבי שהטילה עליה ישראל. כל תקוותיו של החמאס כי הלחץ הבינלאומי יאלץ את ישראל להסיר את המצור נכזבו, ומכיון שכך הוא מפנה עתה את האש לעבר מצרים, בתקווה כי זו תיכנע ללחץ ותפתח את שעריה לרווחה לרצועה. אלא שמצרים עומדת איתן על משמר האינטרסים הלאומיים שלה, ואינה מוכנה להפקיר את גורלה ואת היציבות השוררת בה בידי אנשי החמאס. בשבועות האחרונים אף הגדילה מצרים לעשות והחלה בונה חומת פלדה לגבולה עם רצועת עזה. אחרי הכל, האויב העיקרי של המשטר המצרי הוא תנועת האחים המוסלמים, תנועה אחות של החמאס. בנוסף, מצרים חוששת מפני התלקחות מחודשת בין החמאס לבין ישראל, שאת מחירה תשלם היא עצמה. הדרך היחידה, בראיית המצרים, לעצור תהליך מסוכן זה היא להגביל את הברחת הנשק ואת מעבר גורמי הטרור הרדיקליים בין הרצועה לסיני. החמאס מבקש למוטט את מצרים, ולשם כך הוא מסית את דעת הקהל הערבית ואת זו המצרית נגד קהיר, ואף מייצר אירועים תקשורתיים כמו שיירות סיוע לעזה שכל מטרתן ללחוץ על קהיר. בשבוע האחרון אף שלח החמאס מאות מתומכיו להפגין על גבול הרצועה עם מצרים, ובאחת מהפגנות אלו אף נורה חייל מצרי בידי צלף פלשתיני. אלא שלמול החמאס מתייצב הנשיא המצרי, חוסני מובארק, בנחישות ובתקיפות המשקפים את מה שהוא - מנהיג בוגר ומנוסה היודע את דרכו. ועם זאת, לשני הצדדים אין אינטרס בעימות גלוי, ולפיכך יש להניח כי עתה, משמצרים הבהירה מהם הקווים האדומים שלה, ייסוג החמאס לאחור ויבקש לכונן מחדש דיאלוג והידברות עם קהיר. הוא יעשה זאת לא מתוך אהבת מצרים, אלא משום שזהו האינטרס הקיומי שלו. כך תחזור מצרים לשמש מתווך בין החמאס לבין הרשות הפלשתינית ובינו לבין ישראל, למשל, בשאלת גלעד שליט. אלא שהאירועים האחרונים מלמדים גם על מגבלות השפעתה של מצרים על החמאס, ולפיכך לא מקהיר תבוא הישועה - לא בעניין שליט ולא בעניינים אחרים. מנהיגי החמאס הם שיכריעו בעניין בהתאם לשיקוליהם שלהם, ויכולת ההשפעה המצרית עליהם מועטה, אם בכלל, ובוודאי לנוכח שהתרחש בין קהיר לעזה בשבוע האחרון. הכותב הוא מרצה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב
