אינטרנט-תור הזהב לפדופילים

במדריך הדיאגנוסטי למחלות נפש מופיעות כמה הפרעות שבמרכזן דחף מיני יוצא דופן. הפדופיליה היא אחת ההפרעות, ומשום שהקורבנות הם ילדים, זוהי הפרעה שקיבלה התייחסות רבה יותר בתקשורת, במשפט ובחוק.

הפדופיליה בהגדרתה הרפואית-פסיכולוגית הינה הפרעה בעוררות מינית המתאפיינת במשיכה מינית עיקרית או בלעדית לילדים או לנערים צעירים לפני גיל ההתבגרות או בתחילתו. מדובר בהתגרות מינית וקשר גופני עם ילדים ובהגעה לסיפוק מאקט מיני עם ילדים אלו.

השימוש הנפוץ כיום במושג "פדופיל", הכולל בתוכו את כל סוגי עברייני המין כלפי ילדים, הוא בעייתי, כיוון שאינו עולה בקנה אחד עם ההגדרה האבחונית ולעיתים אף סותר אותה. ב-90 אחוז מהמקרים הפדופילים מכירים את קורבנותיהם ומנצלים חולשות אופי שלהם על מנת ליצור קרבה. כל הפדופילים מפתחים דפוסי התנהגות כפייתיים באשר למימוש הפנטזיות. מדובר באיסוף חומר ארוטי ופורנוגרפי מסרטים, מפרסומות ומהאינטרנט; הפעילות הפדופילית הינה חשאית כך שאינה מעוררת חשד בחברה. האיסוף הוא כורח לפדופיל, והצגת התמונות לקורבנות היא חלק מריטואל הליך הפיתוי.

קשה לאמוד בוודאות את מספר הפדופילים משום שרובם נמצאים "בארון"; הם בעלי אישיות לא בשלה שלא הצליחו להגיע לכלל בגרות נפשית ביחסים בין-אישיים, הם נמנים עם כל המעמדות, העדות, הדתות, בלי קשר למעמדם החברתי, הציבורי, הכלכלי או הדתי.

עידן האינטרנט, ללא ספק, הוא תור הזהב לפדופילים, היכולת ליצור קשר ללא חשש היתפסות ולאסוף חומר פורנוגרפי בקלות, הנגישות למפגשים וירטואליים ואחרים עם ילדים באמצעות חדרי הצ'ט למיניהם, תרמו ללא ספק לפריחת התורה הפדופילית.

הורים, מחנכים, וספקי השירות חייבים לתת יד למניעת התפשטות התופעה בשילוב גורמי אכיפת החוק. אמנם הוגשו כמה הצעות חוק שתכליתן צמצום פעילות פדופילים מועדים על ידי שימוש באמצעים כמו "סירוס" כימי, מתן תמריצים על ידי קיצור תקופות המעצר והודעה למשפחות הנפגעים על יציאת הפדופיל מכלאו. האם יש במהלכים אלו כדי לחסל את התופעה? קשה להניח. אולי יש בהם כדי למזער את הנזק.

הכותב הוא פסיכולוג קליני ומרצה בכיר בקמפוס האקדמי"אחווה"