"תחילת הסוף-" שאל אתמול ה"אקונומיסט" הלונדוני. למען האמת, העולם כולו, בפתח השנה החדשה, שואל עצמו את השאלה. אפילו (ואולי בעיקר) המנהיג הרוחני של הרפובליקה האיסלאמית, עלי חמינאי. שירותי הביטחון של מי שאמור להיות האיש החזק במדינה בחנו השבוע את מטוסו, שאמור להבריח אותו עם משפחתו לרוסיה, אם וכאשר. מאות אלפי המפגינים שהביעו תמיכה במשטר חמינאי היו אמורים להיות הסיפור הגדול של אתמול. מעין הפגנת שרירים מאסיבית לעולם של משטר המאבד יותר ויותר לגיטימציה מבית. אבל הגלייתם, ואולי מעצרם, ואולי מנוסתם של מנהיגי האופוזיציה, מיר חוסיין מוסאווי ומהדי כרובי, הפכו לסיפור הגדול של היום. מוסאווי וכרובי הפכו למנהיגים בעל כורחם, אולם בכל יום הם נדרשים יותר להנהיג והופכים יותר ויותר למובילים. מנגד, חמינאי נחלש יותר ויותר. ואחמדינג'אד? הוא כמעט לא מהווה יותר פונקציה. משמעות מעצרם או הגלייתם של מנהיגי האופוזיציה היא שהמשטר (ליתר דיוק, משמרות המהפכה) מבקש לבחון את האופוזיציה, לבחון את תגובתה, ביום שבו הוא הוציא מאות אלפים לרחובות. האופוזיציה, מן הסתם, תשוב מהר מאוד לרחוב. הם כבר לא מפחדים. ייתכן מאוד שאילו חמינאי היה מסכים לקיים בחירות חדשות, כפי שדרשה האופוזיציה, מאבטחיו לא היו צריכים לבדוק אתמול את מטוסו. ב-16 בינואר 1979 מוחמד רזא שאה נמלט מהמפגינים לקהיר. לחמינאי כבר יש כרטיס עלייה למטוס. רק התאריך חסר.
