קיר הברזל

ביום שלישי השתתף ראש השב"כ בדיוני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ואמר כי הסיכוי לאינתיפאדה שלישית במתכונת של שנת 2000 נמוך, וכי הוא אינו מזהה בקרב הציבור הפלשתיני רצון לחזור לגל טרור כפי שהיה בשנת 2000. יחד עם זאת, הדגיש ראש השב"כ, בטווחי זמן ארוכים יותר המצב עלול להיות מסוכן. אם אבו מאזן יוחלף על ידי מנהיג אחר, כמו למשל מרואן ברגותי, אדם עם עבר כבד של פעילות טרור, ואם ישוחררו הרבה אסירים של החמאס לשטחי יהודה ושומרון, הם יוכלו לבנות מחדש את תשתיות הטרור. ובהיעדר תכלית מדינית ועל רקע התחושה שאין מוצא מהמצב הנוכחי, זה דבר שבהחלט יכול לעודד את השטח לחזור לפעילות טרור, בדיוק כמו שהכרנו בעבר.

עוד הוסיף ראש השב"כ כי "ברגותי יושב בכלא ישראלי. אנחנו אלה שגורמים לכך שהוא מועמד רציני... ואם לא 'נדאג' לכך - הוא יהיה כמו כל אסיר אחר. זה תלוי בנו. הצילומים שלו עם אזיקים והרמת הידיים עוזרים להפוך אותו לאסיר חשוב. עובדה שהרשות מסתדרת בלעדיו... יש לו עבר טרוריסטי. והוא בהחלט מהתל בהרבה מאוד ישראלים...". ובכן, דברים חשובים לתשומת ליבו של פואד בן-אליעזר ואחרים שמובילים מאמץ לשחרורו של ברגותי.

האדם הממונה על לוחמה במבקשי נפשם של אזרחי מדינת ישראל מתריע במפורש שאסור לשחרר את ברגותי, ובמרומז גם מנהיגים חצי מדיניים כמו אחמד סעדאת, במסגרת עיסקת גלעד שליט, המתרקמת לה ברקע. כמו כן הוא מסביר כי אסור בשום פנים ואופן לאפשר למחבלים כבדים מיהודה ומהשומרון שישוחררו במסגרת עיסקה כזו לשוב לבתיהם. אחרת הסבירות לפרוץ אינתיפאדה שלישית גבוהה.

האינתיפאדה הקודמת גבתה בצד הישראלי למעלה מ-1,000 נרצחים, עשרות אלפי פצועים ונכים, אובדן תוצר במיליארדים רבים ועלויות עצומות, הן במטבע מדיני והן במטבע כלכלי, לטובת הקמה ותחזוקה שוטפת של אמצעי ביטחון שהחזירו את השקט לרחובותינו.

המציאות האכזרית מציבה כעת בפני מקבלי ההחלטות תו מחיר אכזרי שכזה אם תהיה כניעה לדרישות חמאס - ארגון שכבר הודיע כי לא יבצע עיסקה בתנאים שמנה ראש השב"כ.

לאלה שיצקצקו בלשונם ויאמרו שאני כותב זאת משום שאין מדובר בבני שלי, אומר בכנות - נכון מאוד.

זו בדיוק הסיבה שבגללה אין, ולא יכול להיות, לאף אדם אפילו שמץ של ביקורת מול פעילותם המתחייבת של בני משפחת שליט. שכן במצב כזה מה שאמור לעניין אותם הוא רק גורלו של גלעד, ובכל מחיר. הדבר טבעי ומתבקש. התמיכה הרגשית בהם וההזדהות עם מצבם הנואש הן נחלתם של כל אזרחי המדינה שאכפת להם, ואני בתוכם.

אבל זו פריבילגיה שיש לנו, אלו שאינם נושאים באחריות לשלומם של כל האזרחים, והפריבילגיה הזו אינה נחלתם של מקבלי ההחלטות. הם חייבים לשקול את המצב לפי טובת כלל הציבור, ולא לפי נהיות ליבו. זאת משום שהם, בניגוד לציבור הישראלי, מקבלים את המידע המפורט ויודעים את המשמעות העתידית של החלטתם.

כרגע ניצבת בפני הממשלה הישראלית הזדמנות נדירה לשינוי יסודי בכללי ההתנהגות שלה מול סחטנות הטרור, כללים שנפרצו בעיסקת ג'יבריל משנת 1985. ויש לנו מה לעשות. הממשלה צריכה להפעיל על חמאס לחץ עד כדי איום על שלטונו. סל האמצעים שלא ניסינו בכלל להפעיל הוא מגוון. הנה, למשל, כמה רעיונות ואמצעי לחץ: חטיפה של אנשי מפתח בדומה למבצע חטיפת הקצינים הסורים בלבנון; השוואת תנאי הכליאה של אסירי החמאס לאלו של גלעד שליט - ולטעמי אם יש צורך להעביר בנושא זה חוק שיחסום את בג"ץ מ להתערב בעניין הספציפי, יש לחוקק אותו.