על מועמד מטעם עצמו

1. לא מעט טורים נכתבו סביב מועמדותו של איל ברקוביץ' לאימון הנבחרת. רובם עסקו בשאלה האם אנחנו באמת רוצים לראות בראש פירמידת הכדורגל הישראלי את האיש שהורשע בתקיפתו של דני עציוני, תפס באשכיו של איציק זוהר, חטף בעיטה בפנים מג'ון הארטסון וברח לחמת גדר כשהיה קצת קשה. התשובה, לפחות לדעתי, היא לא, אבל זה לא רלוונטי.

מה שחשוב הוא הכישורים, ועל זה אין עוררין - ברקוביץ' הוא טירון בן טירון בתחום. אפילו הסמכה מינימלית אין לו. תומכיו, מנגד, מציגים את קלינסמן, ואן באסטן ומראדונה, שקיבלו את הנבחרות של ארצם מבלי שכמעט אימנו לפני כן, אך אלו דוגמאות לא רלוונטיות. עם כל הכבוד לנבחרת שבאה מהליגה השישית בטיבה באירופה, קצת קשה להשוות אותנו לגרמניה, הולנד וארגנטינה, שגם בלי מאמן עולות לכל טורניר גדול. נבחרת ישראל, כנבחרת בינונית מאוד מבחינת האיכות, חייבת מאמן שייתן לה איזושהי אקסטרה כדי לעשות את עליית המדרגה ולהילחם באמת על העפלה ליורו או למונדיאל.

2. אבל עוד לפני ברקוביץ' כן או לא, מה שרלוונטי הוא הציפיות של ההתאחדות והיו"ר שלה מהנבחרת - האם היא אמורה להיות הישגית כך שניתן, גם על חשבון צורת המשחק, במטרה ברורה, לנסות ולהגיע ליורו 2012 ולמונדיאל 2014; או שמא גם ללוזון נשבר מהניסיונות הכושלים להגיע לטורניר בינלאומי גדול והוא החליט שמעכשיו הנבחרת אמורה לספק בידור להמונים, גם אם זה יבוא על חשבון התוצאות.

על פי ההצהרות של לוזון עד עתה ("אני רוצה מאמן זר"), עושה רושם שהכיוון הוא האופציה הראשונה, ההישגית יותר, אבל כולנו יודעים מה שוות ההבטחות של היו"ר ("אתפטר אם לא נעלה למונדיאל") ולכן לא בטוח שבתוך תוכו הוא כבר חושב איך לעשות את המינוי הפופוליסטי שיהפוך את הקוסם למרכז העניינים וייתן לו ולחלובה שקט להגדיל את ליגת העל ל-20 קבוצות.

שברקו יעשה שכונה, יצחיק את העיתונאים ויחזיר את ה"באז" לנבחרת, שבכל מקרה הרי לא תעלה לטורניר גדול. ואילו הוא, לוזון, ימשיך להתקדם באופ"א ולטוס למסיבות קוקטייל מסביב לעולם בזמן שפקידיו הנאמנים יכתבו בלוג ויספקו הכנסה לעדר עורכי הדין שלהם בכל פעם שמישהו מעביר עליהם ביקורת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו