בתום יום נוסף של קרבות מילוליים נראתה קדימה כמתאגרף במצב הקרוב ל"גרוגי". היא טרם נפלה והספירה לא החלה, אבל היא מתנדנדת מצד אל צד, צועדת לכל הכיוונים ולשום כיוון בעת ובעונה אחת. אילו אכן התאחדה אתמול קדימה סביב ההצעה המשותפת לציפי לבני ולשאול מופז, הקוראת לבנימין נתניהו לנהל עימה משא ומתן על הצטרפות לקואליציה; ואילו אכן ראו כל ח"כיה את הצעת נתניהו להצטרפותם לממשלה לפי מודל 1967 של מנחם בגין כפנייה יהירה - כי אז היו מנתקים כל קשר ומגע. מדוע אינם עושים כן? הם נאחזים עתה בהצעתו של נתניהו כמוצאי שלל רב כדי להתאחד. כיוון שאינם יכולים להתאחד "בעד" צעד כלשהו נוח להם להתאחד "נגד". זה משרתם כדי שלא ייאלצו להביא את האמת הפנימית שלהם למבחן של ממש בשורות המפלגה. נכון אמר אתמול ח"כ ישראל חסון כי הכל עניין פנימי של מפלגתו, אבל אין דבר שרוב הגורמים חוששים מפניו יותר מאשר להתבונן אל המציאות בעיניים פקוחות. יש בקדימה שבעה המוכנים להצטרף לממשלת נתניהו. רק שאינם בוטחים איש ברעהו. לפיכך כל אחד מוכן להיות השביעי. חסרים רק ששת הראשונים, שבפועל דווקא נמצאים. יש בה אגף שלא סלח ולא מחל ולא שכח ללבני את ניצחונה הדחוק בבחירות המקדימות, והוא תובע לחזור כאן ועכשיו ומיד - בטווח של שלושה חודשים - להתמודדות נוספת. מדוע? אולי מפני שמופז משוכנע כי יעלה בידו לגבור על יריבתו, ואולי מפני שהוא מעריך כי היא תסרב ותהיה לו עילה טובה להסתלק מן המפלגה, שלפי שעה הוא מחויב מילולית לשלמותה. האפשרויות מגוונות. אחת מהן היא הגרועה מכולן, ודווקא בעיצומה מצויים שני הצדדים: להאריך את אי הוודאות, את הספק והערפל. אין מתכון רע למחדלים בכל התחומים יותר מאשר תקופת המתנה. משרדי הממשלה חדלים לתפקד; המערכת הבינלאומית והפלשתינית ממתינה; אפילו המשק הלאומי - בתחומים שבהם הוא תלוי בממשל - מאט את צעדיו. פרק המשא-ומתן-לא-משא-ומתן חייב להיפסק בהקדם, גם אם אינו לנוחותו של אחד הצדדים או שניהם. כבר יעצו חכמים "הסתלק מן הספק".
