בין בגידה לנזירות
,עודכן
השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "נשא", הארוכה בפרשות התורה, ובה לא פחות מ־176 פסוקים.
הפרשה מחולקת לשתי פרשות ארוכות, העוסקות בסוגיות של חריגים בחברה: האחת עוסקת בדיני האישה הבוגדת בבעלה, והאחרת בדיני הנזיר.
עיוננו יוקדש לבירור דמותו של הנזיר: סיפורו של הנזיר מתחיל באדם המבקש לגזור על עצמו נזירות. התופעה כשלעצמה היא פלאית ולכן התורה משתמשת בביטוי "איש כי יפליא לנדור", מלשון דבר מופלא ואולי אף מוזר וחריג. אחר כך מפורטים הדינים החלים עליו לפי חוקי התורה. במהלך תקופת הנזירות אסור עליו לשתות יין על כל סוגיו, וכמו כן הוא אינו רשאי להיטמא למת ולהסתפר. אם הוא נטמא למת במהלך תקופת הנזירות, הוא צריך להביא קורבנות ולהתחיל את נזירותו מחדש.
השאלה שהעסיקה את חכמי ישראל לאורך הדורות היא מה יחסה של היהדות לתופעת הנזירות. האם היהדות עודדה את התופעה או שמא הסתייגה ממנה? יש שדרשו בגנותו של הנזיר וראו בו אדם הבורח מעולם הטבע והחיים הנורמליים ומתכחש לייעוד האדם להפיק תועלת מכל מה שברא האלוקים, וכינו אותו במילת הגנאי "חוטא". אחרים דווקא דיברו בשבחו של הנזיר וראו בו מופת להתנהגות אנושית.
ומה חושבת התורה? קשה לדבר על יחסה של התורה לנזירות בלי להבחין במורכבות מסוימת. מצד אחד התורה מאפשרת לאדם להיות נזיר: לו רצתה לאסור זאת יכלה לומר כי אסור להיות נזיר. גם המילים "לנדור נדר נזיר להזיר להשם" מעידות כי אכן כוונת האדם הנזיר רצויה; הוא רוצה להיות קרוב יותר לאלוקים, ולכן הוא רוצה להיות נזיר כשכתר (נזר) האלוקים בראשו.
מצד שני היא גם לא מציינת בשום מקום שכדאי להיות נזיר. הקורבנות המושתים על הנזיר שמעד זמנית או בעת שהוא מסיים את נזירותו, ובהם קורבן חטאת (המובא בדרך כלל על חטא), מעידים כי התורה לא מתפעלת מהנזיר.
מתברר שבניגוד למה שמקובל לחשוב, תורת ישראל מאפשרת חופש פעולה רחב למדי ביחס לעולמו החומרי של האדם. יש כמובן כללי יסוד המחייבים חיבור לחיים, ובהם יציאה לעבודה, נישואים, הקמת משפחה וכדומה.
מצוות אלה מחייבות חיבור מלא ומגוון לחיים על קשייהם והנאותיהם ובעיקר על אתגריהם וייעודיהם הנמוכים והנעלים. מצד שני, תורתנו אינה מחייבת או שוללת אכילת בשר ושתיית יין.
במקומות מסוימים אף הובעה הסתייגות מצריכה מופרזת של תענוגות, ובוודאי קיימת הסתייגות עמוקה מהתמכרות של האדם להנאות החומריות. את זה בדיוק מבקשת התורה ללמד בפרשתנו. חוקי החיים של התורה יבקשו לייצר מכנה משותף בסיסי וחיוני לקיומנו כחברה אנושית מוסרית, אולם היא תאפשר לנו גם להתקדם ולשאוף כלפי מעלה. אין קריאה להיות נזיר, אבל יש הכרה בצורך של האדם לרצות לפעמים להתקדם. התורה תבקש מהאדם לראות אם זה מתאים לו, אם לא הלך רחוק מדי, ולכן אם נשבר באמצע היא תדרוש ממנו קורבן חטאת כי כנראה הוא לא היה שייך לשם.
השבוע פגשה המדינה בדמותו המיוחדת של האפיפיור. רבים שאלו את עצמם מהם ההבדלים היסודיים בין היהדות ובין הקתוליות. הנה אחד מהם. הכומר הקתולי אינו יכול להקים משפחה, עצם העיסוק בחיבור לאישה ולמשפחה נתפס כחטא. לעומת זאת, ביהדות כל אדם מצווה על הקמת משפחה, ואהבת אישה אינה חטא אלא הביטוי הנעלה של מצוות ואהבת לרעך כמוך. כהן גדול שאינו נשוי, אינו יכול להיכנס לבית המקדש. האמונה בקדושת החיים תובעת מאיתנו אחריות על מעשינו ואינה מאפשרת להסתתר מאחורי הטיעון כי אנו חוטאים במהותנו.
בשבוע הבא נחגוג את שבועות, חג מתן תורה. הבשורה הגדולה שהבאנו לעולם היא שתורה היא חלק אינטגרלי מהחיים, היא לא בורחת מהם אלא מבקשת לעדנם ולקדשם. "כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מהשם". שבת שלום וחג שמח.
