חייל אחד, מדינה שלמה

ספק אם בהיסטוריה המודרנית של מדינת ישראל היה עוד אדם שבעניינו הושקעו כל כך הרבה מאמצים, כל כך הרבה שעות אנוש, כמו גלעד שליט. הדיון המרתוני שקיימו אתמול שרי השביעייה היה רק הקצה הגלוי של עיסוק אינטנסיבי שמקיימים בכירי המדינה, ולא רק הם, במטרה לסיים את הפרשה.

המאמץ הזה טרם הבשיל משום שעל הפרק באמת מונחות סוגיות הרות גורל. בחלקן התגמש חמאס - כך התקשורת הערבית - משום שהבין שעבור ישראל הן בבחינת ייהרג ובל יעבור. כך, למשל, בסוגיית ערביי ישראל, ובאופן חלקי גם בעניינם של ערביי מזרח ירושלים. מטבע הדברים, ניתן להעריך שהארגון התקשה בהרבה לגלות גמישות בעניין בכיריו הכלואים בארץ, מה שמכונה "רשימת ה-VIP" - מי שפיקדו, שלחו והכינו את הפיגועים הקשים ביותר, שמות כמו עבדאללה ברגותי, איברהים חמאד ועבאס א-סייד, כל אחד עם עשרות הרוגים שרשומים על שמו ועם אזהרה ברורה של השב"כ: "מסוכן מאוד".

לשרי הממשלה יש כמובן מנדט לחרוג מהמלצות שב"כ, אבל קשה לראות אותם מעמיסים על גבם אחריות עודפת לעיסקה שגם כך תזכה לביקורת במהלכה, ובעיקר אחריה. מהסיבה הזאת הופך יובל דיסקין לאיש המפתח בפרשה: בעוד הרמטכ"ל אשכנזי תומך מסורתית וערכית בעסקאות להשבת חיילים, וראש המוסד דגן מתנגד מסורתית לעסקאות שנתפסות בעיניו ככניעה לטרור, מגיע דיסקין לדיון כאיש המקצוע. לא רק בהיותו זה שבחן והמליץ אם לשחרר ולאן (ליהודה ושומרון, לעזה או לחו"ל).

בהיעדר מידע כזה אנחנו נשארים עם רק עם אופציה של עיסקה. ראש הממשלה יכריע, זה ברור, ואם יכריע בעד ניתן להניח שהממשלה גם תאשר. בדרך עוד ישנה עבודה למתווך הגרמני, שמנסה - ואמש היה קשה לדעת אם גם יצליח - לסכם עיסקה. בחודשים האחרונים הצליח המתווך לצמצם משמעותית את הפערים בין הצדדים, אבל דומה שעתה הוא הגיע לקצה.

ובגלל השורה התחתונה הזאת חשו אתמול אביבה ונועם שליט לירושלים. מבחינתם זאת שעת מעשה, שעה שאמורה לסכם מי-יודע-כמה שעות של עשייה בצד הזה של הגבול, ו-1,275 ימים של שבי בצידו השני.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו