החלשים שוב ישלמו את המחיר

בוועידת קופנהגן הוכח מה שלא היה צריך הוכחה נוספת - המערכת הבינלאומית אינה משוכללת, כפי שנוהגים להסביר אקדמאים בחוגים האוניברסיטאיים החוקרים אותה. כבחיים הפרטיים בעל המאה הוא בעל הדעה, ולפיכך עמדתן של מדינות כוונצואלה ופרו אינה חשובה כלל ועיקר, אבל הסכם שעשה ברק אובאמה עם כמה מדינות מרכזיות הוא המפתח לטיפול האנושי באקולוגיה.

החלטות ועידת קופנהגן אינן שוות את הנייר שעליהן נכתבו, אלא אם ארה"ב, סין או גרמניה ודומותיהן יאמצו אותן. לעומת זאת, ייתכן שיש ממש בסיכום של אובאמה, אבל הדעת נותנת כי ההסכם שאליו הגיע לא יבשיל לכדי בלימה של חימום כדור הארץ מפני שספק אם הנושא מכביד במיוחד על חותמיו. נכון יותר, הוא בוודאי מעניין, באשר תוספת של כמה מעלות צלזיוס פועלת גם לרעתן - אבל כמה? ועל מה הן מוכנות לוותר בהתנהלותן הכלכלית כדי לקדמו? הספקנות היא כלי ראוי בהקשר זה.

בבירת דנמרק התברר כי העולם הרלוונטי אינו מעוניין לקבל על עצמו התחייבויות. הוא דוחה את יעדי הביצוע לעיתוי שבו כל הפוליטיקאים המכהנים עתה ומשתתפים בדיונים לא יהיו עוד ליד הגה השלטון. מה שנקבע ל-2010 זכה להתעלמות, ואילו היעד החדש של 2020 אינו רלוונטי למדינאים הנוכחיים.

ה"ירוקים" יכולים אולי למצוא נחמה פורתא בכך שהמערכת הבינלאומית אינה משוכללת גם בתחומים אחרים, שפחות מעניינים אותם. היא אינה מצליחה לגבש עמדה בנושאים יותר דחופים ומסוכנים כהטלת סנקציות על איראן המפתחת נשק גרעיני, ואינה מגיעה לכלל הסכמה. טהרן גילתה כי היא יכולה לתעתע באובאמה ואינה ממהרת לעשות עימו הסכם, וקיים ספק אם תכבדו גם אם תחתום עליו.

קופנהגן אינה לבד. היא רק ביטוי נוסף למה שמתקיים בשורה של עניינים. רק מי שחלש משלם את המחיר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו