לאחרונה נערך בארה"ב כנס פורבס-גילדר השנתי לטכנולוגיה עילית. פורבס הוא המו"ל של עיתון העסקים הנודע, והיה גם מועמד לנשיאות ארצות הברית. ספרו של ג'ורג' גילדר "עושר ועוני", אחד מבין 13 רבי מכר שכתב, שימש זרז למהפכה הכלכלית שהביא רייגן לארה"ב ושגרמה לשגשוג עולמי ללא תקדים. גילדר נעשה לגורו של יזמות ההיי-טק. הכנס שלו מושך אליו את מנהיגי התעשייה הזו, מכיוון שמוצגים בו אחרוני החידושים. השנה הוקדש הכנס להיי-טק הישראלי, וזאת בעקבות ספר שכתב גילדר - "המבחן הישראלי". גילדר טוען בו כי היהודים בכלל וישראל בפרט הם מובילי החדשנות העולמית כמעט בכל תחום. היהודים, למשל, פיתחו את המסחר הבינלאומי עוד בימי הביניים והיו החשובים במפתחי פצצת האטום. מרבית החידושים בתחום ההיי-טק, קבע גילדר, הם תוצר ישראלי. לפיכך, היחס כלפי ישראל, לטענתו המעניינת, הוא מבחן עולמי ליחס אל הקדמה האנושית. מי שמתקיף את ישראל, מדינת היהודים, עושה זאת כחלק משנאת הקדמה, מתוך תפיסת עולם מפגרת, קנאית. את היהודים וישראל יש להעריץ על כל הטוב שהביאו לעולם. חייבים להגן עליהם מפני שונאיהם אשר מייצגים את הנחשלות והפיגור. ואכן, בכנס הוצגו הישגים של שלל חברות ישראליות העוסקות בפיתוחים מהפכניים, הישגים שרק איששו את טענת גילדר. ויש להודות - נעים לקבל מחמאות, בייחוד כשהן מוצדקות. אך מסוכן יהיה אם נתהדר רק בהישגים המצוינים של ההיי-טק הישראלי ותוך כדי כך נתעלם מהבעיות שהתעשייה מתמודדת איתן. לרוב מדובר בבעיות מעשה ידינו, כמו מרבית הבעיות בכלכלת ישראל. סכנה טמונה בחיבוק הדוב שמחבקות ממשלות ישראל את תעשיית ההיי-טק. כבר בשנות ה-80 ניסה שמעון פרס - הנוטה לממש את חזונותיו המצוינים בעזרת פעילות ממשלתית פחות מוצלחת - לארגן את תעשיית ההיי-טק תחת מטרייה ממשלתית. הוא רצה להקים קרן משותפת ליהודי הגולה ולממשלת ישראל שתכניס סדר בבלאגן, תתכנן את ההשקעות בהיי-טק ותמנע כפילויות ומיזמים מפוקפקים. למזלנו, התוכנית לא התממשה. לו היתה מתממשת, ברור לאן היו הכספים זורמים. רבים מאלו המכונים "קברניטי המשק", המקורבים לצלחת הפוליטית, כמו גם איגודים מקצועיים מונופוליסטיים, היו מתעשרים. אך תעשיית ההיי-טק לא היתה קמה. כי היי-טק צומח דווקא מהבלאגן הישראלי המסורתי, הוא מתפתח מתחרות בין יזמים הנוטלים סיכון, שחלקם יצליחו וחלקם ייכשלו. הכל לפי מבחן השוק. לכן, במקום "לעזור", תתכבד ממשלת ישראל ופשוט תפסיק להפריע. חוקי ההתאגדות והעבודה, כמו גם חוקי המס של ישראל, מסובכים ושרירותיים. הביורוקרטיה הישראלית מקשה על ההיי-טק כמו שהיא עושה לכל העסקים הקטנים. היא מבריחה יזמים לארה"ב, שבה הסביבה הרגולטורית מסבירת פנים. היא גורמת לייקור בעלויות של עשיית עסקים עד כדי כך שלמוצר הישראלי קשה להתחרות בחו"ל. הכלכלה הישראלית החונקת גורמת לכך שיזמים מוכרים את פיתוחיהם בשלב מוקדם מדי, ולכן ישראל איננה מממשת כראוי את פרי ההון האנושי המצוין שלה. לולא הביורוקרטיה ההרסנית אולי היו בישראל עוד אלפי חברות קטנות שמהן היו צומחות חברות גדולות המבוססות על המצאות ישראליות. גם מערכת הבנקאות המיושנת אחראית לחוסר פיתוח נמרץ יותר בהיי-טק ובחברות קטנות; האין זה מדהים שדווקא בסקטור ההיי-טק המוצלח לא השקיעו הבנקים הישראלים כמעט כלום? רוב האשראי ניתן על ידם למקורבים, לאוליגרכים השולטים בכלכלה (לרוב תוך השקעות כושלות), ופרוטות מושקעות ביזמים צעירים או בחברות קטנות. האפליה נגד חברות קטנות היא גם הגורם המרכזי לחוסר הפיתוח של הנגב והגליל, אזורים שבהם פועלות בעיקר חברות קטנות. אם לא נהפוך את המשק לתחרותי ויעיל, נפסיד גם את היתרון היחסי הענק שהמוח היהודי מעניק לנו, ועלולים לבוא ימים שבהם תעשיית ההיי-טק המשגשגת תהפוך לזיכרון עבר.
