סילביו ברלוסקוני יכול היה להיות אחד המנהיגים המוערכים ביותר: הוא מנהיג את אחת המדינות החשובות בעולם, ב-2008 הוא שב בפעם השלישית לשלטון - הישג יחיד בעידן איטליה המודרנית, והוא חולש על ממלכה כלכלית-תקשורתית ששווייה מיליארדי דולרים. ולמרות כל זאת, שמו נקשר רק לפרשיות ולשערוריות שבמקום להעניק לו תדמית של אדון, יצרו לו בסופו של דבר תדמית של "בופון" (מוקיון). עוד לא הוכח שברלוסקוני פלירטט עם המאפיה (הנושא נבחן בימים אלה במשפט בטורינו), אבל בוודאות פלירטט עם נשים שונות, כשהשיא היה פרשיית האהבים שבה היה מעורב לאחרונה עם צעירונת בת 18, נעמי לטיציה (כאן אולי המקום להזכיר שגילו של המנהיג הוא 73), במה שכונה באיטליה "נעמיגייט". לפני קצת יותר משבוע התקהלו עשרות אלפים ברומא כדי להשתתף בהפגנה המונית במסגרת "יום ללא ברלוסקוני". עם כל הכבוד למשפטים המתנהלים בימים אלה נגדו, עם כל הכבוד לחשדות, עם כל הכבוד לתקשורת העוינת ה"שמאלנית והקומוניסטית", כפי שהוא נוהג לכנותה, ועם כל הכבוד לתביעת המזונות הגרנדיוזית שדורשת רעייתו (3.5 מיליון דולר בחודש) - ההפגנה נגדו בשבת לפני שבוע היתה אולי הדבר הנורא ביותר שקרה לאיש שכל כך רוצה שיאהבו אותו. כמעט הנורא ביותר... החל מאמש שמו של ברלוסקוני כבר לא נקשר ללעג, למעשה קונדס או לליצנות, אלא לאלימות. האלימות, שאיש כבר אינו חסין נגדה בעולמנו, גם אם יש לו מאבטחים, שלחה את ראש ממשלת איטליה לבית חולים במילאנו עם פנים של מתאגרף שזה עתה חטף סנוקרת. הבית הלבן עדיין לא מבין כיצד זוג רודף פרסום נכנס לפני כשבועיים לבית הלבן ללא הזמנה. האירוע במילאנו אמש מוכיח איזה מזל היו לשירותי הביטחון האמריקניים. ברלוסקוני אולי הבין אתמול שמסוכן להיות ראש ממשלה, אבל מסוכן עוד יותר להיות ליצן, והאופוזיציה האיטלקית צריכה אולי להבין בעקבות אירועי אמש שברלוסקוני הוא לא ליצן אלא ראש ממשלה.
