"האם זה מרד? - לא, הוד מעלתו, זוהי מהפכה!". השיחה בין מלך צרפת, לואי ה-16, לבין הדוכס דה לרושפוקו למחרת 14 ביולי 1789, נשמעת אקטואלית. ההפגנות של האופוזיציה האיראנית כבר מזמן אינן ניסיון ל"מרד" נגד הנשיא אחמדינג'אד, אלא רצון להדיח את השליט חמינאי, ולערער על רעיון ה-VELAYAT-E-FAQIH (הממשל האיסלאמי) שעליו מבוססת הרפובליקה האיסלאמית. כל הסימנים מצביעים על כך שהשאלה היא לא האם, אלא מתי, יפיל הרחוב את המשטר. ההפגנות אתמול במסגרת יום הסטודנט הן המשך לא רק להפגנות יוני, אלא המשך להפגנות ספטמבר ונובמבר. ב-18 בספטמבר צוין "יום ירושלים" בעולם המוסלמי. האופוזיציה באיראן ניצלה את התאריך כדי להפגין נגד המשטר. 4 בנובמבר, היום שבו צוינו 30 שנה להשתלטות על שגרירות ארה"ב, נוצל ע"י האופוזיציה להפגנות. הפעם, במקום לשאוג "מוות לאמריקה", הם קראו "מוות לסין" ו"מוות לרוסיה", בעלות הברית של המשטר. 28 באוקטובר 2009 נכנס להיסטוריה: באותו יום שידרה הטלוויזיה האיראנית מפגש בין סטודנטים למנהיג הרוחני עלי חמינאי. הסטודנט מחמוד ואהידנייה לא נבהל מהמנהיג ופתח מולו ב"אני מאשים". הוא תקף את הצנזורה, האלימות, הדיכוי, חוסר החופש באיראן והעז להתעמת בפומבי עם המנהיג הרוחני. השלטון האיראני מבודד היום יותר מתמיד, מבית ומחוץ. כשאין לו מה להציע, וכשגם העולם הערבי סוגר בפניו את הדלת, לא נותר לו אלא להקצין עוד יותר ולבחור בכל הזדמנות באופציית העימות. 11 בפברואר, יום לציון המהפכה האיסלאמית, יהיה מן הסתם יום הפגנות נוסף נגד האייתוללות, וכך כל תאריך חגיגי יהפוך לסיוט בעבור משטר שזמנו קצוב.
