הלב יכול להיות צהוב, גם עם דרכון זר

זה היה כמו בהתניות הקלאסיות של פבלוב. ככל שהמשחק התקדם והלך ומכבי ת"א התקרבה לניצחון, כך המקהלה הבכיינית לבשה שק והחלה לייבב. בקבוצות הווטסאפ, בפייסבוק ובטוויטר ביכו ובכו אוהדי הפועל ת"א (וקצת הפועל ירושלים) על מר גורלם, על האויב (ואני מצטט) ה"קפיטליסטי, הבריון והאכזר" והנורא שהעז לקחת את הגביע.

ומייד לאחר המשחק כמובן - למה נשיא המדינה שמעון פרס היה זה שהתקשר לדיוויד בלאט ולא ברק אובאמה, הרי במכבי יש רק אמריקנים וכמה ישראלים לקישוט. נו ברור, קרלון בראון, ג'סטין הארפר, אנתוני מרשל, ג'וש אוונס וגם וינסנט קאונסיל הגיעו להפועל ת"א ממניעים ציוניים; רונלד דופרי, דרווין קיצ'ן, ארטיום פרחוסקי, ברייסי רייט וג'וש דאנקן הגיעו לירושלים בפרויקט תגלית. כאילו בריאל מדריד משחקים רק ספרדים ובצסק"א רק רוסים.

הימים שבהם בכל קבוצה היו רק שני זרים חלפו מהעולם אי שם בתחילת שנות ה־90; המתאזרחים, חוקי בוסמן ואז פתיחת השוק למספר רב של זרים שינו את פני הכדורסל האירופי באופן דרמטי.

אנתוני פארקר, ניקולה וויצ'יץ' ושאראס הפכו בתוך פרק זמן קצר לחביבי הקהל ביד אליהו, אף שלא היה להם דרכון עם ציור של מנורה. הם פשוט התחברו למועדון ולקהל, ולראיה - וויצ'יץ' הפך למנהל הקבוצה ולאחד האנשים החזקים בה.

אפשר להבין את האדומים מת"א. בכדורגל, ערן זהבי חגג להם עם אקדחים דמיוניים מול שער 5, בעוד שהם נתקעו עם רמון ובן שמעון. את מפלטם הם מצאו בקבוצת הכדורסל שניפקה עונת שיא עם ניצחון גדול בדרבי הראשון בהדר יוסף, ותיקו מכובד בין סופו לאוהד המתגרה בדרבי השני שם. בין לבין חטפו בראש במשחקים בנוקיה, אבל לא נרחיב על זה כדי לא להרגיז להם את המעי.

ומפלט נוסף הם מצאו גם בעונה המביכה שעברה על מכבי ת"א בליגה עד מארס. פתאום הם הרגישו שיכול לקרות משהו שלא קרה בגלגול החיים שלהם - שנתיים ברציפות ללא אליפות צהובה, אובדן הזהות הישראלית עם המעבר של ליאור אליהו ויותם הלפרין (שחסרונם לא הורגש במילאנו), וריסוק טוטאלי של "הקבוצה של המדינה".

והחלום הזה נגוז במילאנו. טייריס רייס הפך בסוף שבוע אחד לגיבור נערץ ועושה רושם שיהיה כאן עוד שנים ארוכות. הלוחם, שהוא גם אב חד־הורי, הוא בדיוק מסוג השחקנים שהקהל יכול להתחבר אליו מיידית, ישראלי או זר.

זה המקום להודות - גם אני כצהוב לא חושב שמכבי היא קבוצה של מדינה. היא קבוצה שמייצגת מועדון ואוהדים שאת חלקם גם אני מתעב על עזיבת האיצטדיון לפני שריקת הסיום. מועדון שהיכולת שלו - ניהולית ומקצועית - להישאר בטופ האירופי וכאחד מארבעת הגדולים בתולדות הענף ביבשת הפכה לסיפור הצלחה עולמי מסחרר. נבחרת ישראל היא הקבוצה של המדינה.

אבל בספורט הישראלי 2014 נבחרת הכדורסל מפסידה לאנגליה, נבחרת הכדורגל נמוגה מול אזרבייג'ן, ופרט לג'ודו, להתעמלות ולשיט אין הצלחות בענפי הספורט הפופולריים. תנו לעמך ישראל סיפור "דוד מול גוליית" ומעשיית אנדרדוג להתהדר בה, וההמונים ייצאו לחגוג. גם אם חלקם לא יודעים שעל זריקה מחוץ לקשת מקבלים 3 נקודות.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!