לעיתים נדמה שרוב העיתונות בישראל מצטופפת, עקבים על זרתות, בכדור פורח אחד ההולך ומתרחק מאדמת הקוראים והמאזינים. בעוד על האדמה נבוכים האנשים עם כניסתו של ראש ממשלה לכלא, זועמים על השחיתות המפוארת שגידל בלשכתו - מגישת הטלוויזיה הבכירה אומרת בשידור "יום קשה לאולמרט. היום, גם מי שלא אוהב אותו, אוהב אותו". ובעוד הקורא שמח שיש שופטים בתל אביב - העיתונאי מטיל רפש בשופט.
לא בטוח שתפקיד העיתונות הוא לשקף את הלכי הרוח במה שקרוי "העם", אבל בוודאי יש לה תפקיד של שירות לאזרח. ואם שירות, יש יותר אנשים שרוצים לשמוע כמה היום לעומר מאשר כאלה שדחוף להם לדעת כמה שווה פרנק שוויצרי, מדד המתפרסם בכל יום. יש יותר אנשים שזקוקים למידע על שעת השקיעה מאשר המשתמשים במידע היומי על מזג האוויר בסידני. יותר אנשים רוצים לשמוע את הביטוי "הרי המרכז" לא רק כשיורד שלג, אלא גם במקום המינוח המאוס והשקרי "גדה".
הכדור הפורח ממשיך לדווח מתוך חצי המטר שלו כאילו שם העולם האמיתי. רוב עצום של הישראלים גאים בישראליותם (סקר מחקרי הגל החדש), ורק שלושה אחוזים אינם גאים בשייכות הלאומית שלהם, אבל עוד סידרת כתבות שכותרתה: "המירוץ לדרכון הזר" - מנצחת את התודעה.
לפני כמה שנים, בעימות טלוויזיוני, אמר היוצר דודו אלהרר שהעיתונאים מייצגים שלושה אחוזים מצרכני התקשורת. בתגובה ענה לו עודד בן־עמי: "אנחנו שלושה אחוזים, ואנחנו האיכות". זו כת קטנה ששולטת בתדרי המוח שלנו. לפי הצפי המשטרתי, 1 מכל 16 ישראלים ינכח מחר בגופו בהילולה במירון, האם יש להם קול בתקשורת? השבוע צוינו עשר שנים לרצח מטווח קצר של טלי חתואל, ארבע בנותיה, והעובר שברחמה - האם היה לכך הד?
קווים מקבילים
בכל הקשור לאקטואליה, האזרח והמסך הם קווים מקבילים שלא נפגשים. זה מעצבן כשמדובר בעיתונות שאמורה לשקף את מגוון הדעות, וזה חמור וחשוך כשמדובר בכלי תקשורת ציבורי שממומן בידי אותם 97 אחוזים לא איכותיים.
בערב יום הזיכרון לחללי צה"ל התקשרו מגלי צה"ל. ביקשו שאשתתף כאמא בדיון חינוכי בתוכנית של יעל דן: איך כדאי להעביר לילדי גן את יום הזיכרון. אבל בשידור, הפתעה: במקום דיון על תיווך המסרים לילדים, השאלה המרכזית היתה האם מותר לגננת להביא אל הגן חייל במדים.
המגישה והמרואיין הנוסף, העיתונאי רענן שקד, היו תמימי דעים כי מסוכן ביותר שילדים יראו חיילים. זה שודר בערב יום הזיכרון, בבית של החיילים. "אם יבוא חייל קרבי לגן של הבן שלי, אני אוציא את הילד מהגן", אמר שקד, "מה אנחנו דוחפים לראש של הילד? זו אינדוקטרינציה". גם דן נבהלה מההסכמה שהבעתי, שילדים יציירו ציורים לחיילים, מתוך עמדה חינוכית של תודה וציונות. "חייל?" היא זעקה, "בגן של הבת שלך? ולא תהיה לך בעיה עם זה?"
לא תהיה לי בעיה עם זה כי אחת לכמה שבועות מגיע אל הגן שלה חייל במדים, אבא של אחד הילדים, שחזר ממילואים או יצא לחופשה משירות הקבע שלו, וכי הבת שלי קופצת על אחי, לוחם חרוב, ומלכלכת לו את המדים בשוקולד. וכן, היא מחונכת לאהבת הארץ והכרת הטוב למי שמגן עליה.
אחר כך הגיע גדעון לוי ב"הארץ": הוא ראה תמונה של ילד יהודי לבוש אפוד צה"ל בהפנינג יום העצמאות בעיר אפרת וכתב כי אין הבדל בינו לבין ילדי חמאס שמתאמנים עם חגורות נפץ. אני מתפלאה על גדעון, שלא מצליח להבחין בין הנכונות למות כדי להגן על מישהו לבין הנכונות למות כדי להרוג מישהו. בין חינוך לנשיאה בנטל ההגנה, לבין חינוך להשמדת אחרים. איך שכח את ההבדל בין מגילת העצמאות ("שוויון זכויות ללא הבדל דת, גזע ומין") לבין אמנת חמאס ("ישראל תוסיף להתקיים עד שהאיסלאם ימחה אותה").
בין החוגגים באפרת הסתובבו דמויות מחופשות: הרצל, ז'בוטינסקי, בן־גוריון והנרייטה סאלד. הציונות מפותלת בחרמש ואפוד צבאי. היינו אולי שמחים שזה היה אחרת, אבל אז היינו שמחים מתוך קבר אחים.
לא אבדה תקוותנו
אגב, המתנחלים קיבלו השבוע את התואר "ניאו־נאצים" מפיו של סופר האהבה והחושך, עמוס עוז. זה אותו עמוס עוז שאמר עליהם לפני רבע מאה ולפני תגי המחיר בעצרת של שלום עכשיו: "כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים, רוצחים שהגיחו מתוך פינה אפלה של היהדות, מתוך מרתפי ההתבהמות והסיאוב, על מנת להשליט פולחן דמים צמא ומטורף".
ואותם אטומים מסואבים הם שמתגייסים ליחידות הקרביות כדי שעמוס עוז, גדעון לוי ורענן שקד יוכלו למות באוהלה של מקלדת.
לפעמים מהלך חשש על קצות האצבעות: ומה אם הם צודקים - ואני זו ששטה בכדור פורח מנותק? אבל אז הגיע יום העצמאות ואיתו ההזדמנות להיזכר עד כמה גבוה ורחוק שטו גדעון לוי ורענן שקד. המשפחות שהגיעו לבסיסי צה"ל, הישראלים שהרימו ראש אל מטס חיל האוויר ואור הבזיק על מצחם (טוב, זיעת מנגל). הילדים שהצטלמו ליד הטנקים בלטרון, מלאים אהבת מולדת ואהבת חיים (ולא שנאה והערצת המוות), העם הטוב הזה שהתרגש עם מרים פרץ ומרים זוהר בטקס הדלקת המשואות, הדגל הקטן שהוצמד לקפה בבית הקפה. עוד לא אבדה תקוותנו.
היתה זו גולדה מאיר שאמרה: "לעולם לא אסלח לערבים על שאילצו את ילדינו ללמוד להרוג אותם" - וצדקה. לעולם לא נסלח להם על שכפו עלינו ישיבה על כידונים דוקרים במשך מאה שנים. על שהכריחו אותנו לגהץ בשמחה מדי צבא. על שדחקו אותנו להיות אומה שיום העצמאות שלה הוא מטסים ותצוגות טנקים ואלוף משנה רוקני. אבל בהינתן הערבים והים, זו בחירה בחיים.
אולי עוד יקום לנו קמפיין עממי, כמו של דוד הנחלאווי, בוקע מחדרי הלב וזועק ופורץ: העם דורש את הרדיו והטלוויזיה שלו בחזרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו