"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

הפקודה הקשה: 30 הלוויות

,עודכן

ב־4 בפברואר 1997, כמה דקות לפני שבע בערב, נעצרו המחוגים בשעון חייהן של 73 משפחות בישראל. כמי שהיה מפקד חטיבת הנח"ל בלילה הקשה ההוא, אסון המסוקים מלווה אותי עד היום, 17 שנים לאחר האירוע.

שעות אחדות לפני הבשורה הקשה, שאותה קיבלתי בשיחת טלפון ממפקד פלוגת הנ"ט יהודה פוקס (היום מח"ט הנחל), עוד שוחחתי עם לוחמי הסיירת של החטיבה, שאיבדו באותו שבוע שלושה מחבריהם בהיתקלות בלבנון. "אני יודע כמה קשה לכם, אבל יש לנו משימה וחייבים להמשיך אותה", אמרתי להם. לא ידעתי אז כמה גדול האסון שעוד מחכה לנו, וכמה קשה יהיה להמשיך אחריו במשימה.

אחרי שעות קשות של נסיעה מראש העין חזרה לצפון, הגעתי לשאר ישוב ומשם המשכתי לשדה הפתוח הסמוך לבית הקברות של קיבוץ דפנה, אל המקום שבו התרסק המסוק השני. עם ארז גרשטיין ז"ל (אז מח"ט גולני) התחלנו להוציא מתוך שברי המסוק את גופותיהם של הלוחמים ולארגן את המלאכה המורכבת כל כך של זיהוי החללים. באותו הזמן התקשרו אלי שני המ"פים של החטיבה, שהעבירו לי את רשימת האנשים שעלו על המסוקים. בשלב הזה כבר היה ברור לכולנו שאף אחד לא בחיים.

את הרגעים הללו לא אשכח לעולם. כמוהם גם לא את רגע החתימה על פקודת המבצע הקשה מכל, שנכתבה למחרת: הפקודה לעריכת 30 הלוויות של לוחמי החטיבה שנהרגו באסון. ואכן, בשלושת הימים הבאים עברתי עם מפקדי החטיבה וחייליה בין בתי העלמין ברחבי הארץ. ערכנו לוויות לכל אחד מ־30 הלוחמים שנהרגו, ועטפנו באהבה את בני המשפחות השכולות. רק בשקט של הלילה, עם תום המבצע, התפניתי לקלוט ולכאוב את מימדיו הבלתי נתפסים של האסון הזה.

מהימים הקשים ההם למדתי שיעורים כואבים וחשובים על החיים. בימים שאחרי האסון הציע לי הרמטכ"ל דאז, רא"ל אמנון ליפקין־שחק ז"ל, להוציא את החטיבה לשבוע התרעננות באחד ממתקני הנופש של הצבא. השבתי לו באותו הרגע שדגל חטיבת הנח"ל לא יירד ממוצב דלעת וממוצב הבופור עד שתסתיים התעסוקה המבצעית שלנו. זה לא החזיר לחיים את יקירינו הנופלים, אבל זו היתה הדרך היחידה להחזיר לחיים את חטיבת הנח"ל, שממשיכה לכאוב את האסון עד היום, והמשיכה גם למלא את המשימה שבשמה נשלחו לוחמיה ללבנון.

לפני שנכנסתי לכל בית של משפחה שכולה, התייסרתי במחשבה שאותם הורים הפקידו בידיי את בניהם, ואני החזרתי להם אותם בארון. המחויבות שלך כמפקד למשפחה שכולה, שאיבדה את יקיריה בזמן כהונתך, היא לכל החיים. הקשר הזה עם המשפחות הוא עבורי זכות גדולה.

מעל הכל, חידד לי האסון את הצורך לעשות את כל הדרוש כדי לשמור על חייהם של החיילים והמפקדים. המשימה הזו היא נר לרגליי גם בתפקידי הנוכחי כמבקר צה"ל. אז וגם היום אנו נדרשים לעשות הכל על מנת לוודא שלמפקדינו ולחיילינו יהיו הכלים הדרושים כדי לחזור לבסיסם בשלום.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר