הפקודה הקשה: 30 הלוויות
ב־4 בפברואר 1997, כמה דקות לפני שבע בערב, נעצרו המחוגים בשעון חייהן של 73 משפחות בישראל. כמי שהיה מפקד חטיבת הנח"ל בלילה הקשה ההוא, אסון המסוקים מלווה אותי עד היום, 17 שנים לאחר האירוע.
שעות אחדות לפני הבשורה הקשה, שאותה קיבלתי בשיחת טלפון ממפקד פלוגת הנ"ט יהודה פוקס (היום מח"ט הנחל), עוד שוחחתי עם לוחמי הסיירת של החטיבה, שאיבדו באותו שבוע שלושה מחבריהם בהיתקלות בלבנון. "אני יודע כמה קשה לכם, אבל יש לנו משימה וחייבים להמשיך אותה", אמרתי להם. לא ידעתי אז כמה גדול האסון שעוד מחכה לנו, וכמה קשה יהיה להמשיך אחריו במשימה.
אחרי שעות קשות של נסיעה מראש העין חזרה לצפון, הגעתי לשאר ישוב ומשם המשכתי לשדה הפתוח הסמוך לבית הקברות של קיבוץ דפנה, אל המקום שבו התרסק המסוק השני. עם ארז גרשטיין ז"ל (אז מח"ט גולני) התחלנו להוציא מתוך שברי המסוק את גופותיהם של הלוחמים ולארגן את המלאכה המורכבת כל כך של זיהוי החללים. באותו הזמן התקשרו אלי שני המ"פים של החטיבה, שהעבירו לי את רשימת האנשים שעלו על המסוקים. בשלב הזה כבר היה ברור לכולנו שאף אחד לא בחיים.
את הרגעים הללו לא אשכח לעולם. כמוהם גם לא את רגע החתימה על פקודת המבצע הקשה מכל, שנכתבה למחרת: הפקודה לעריכת 30 הלוויות של לוחמי החטיבה שנהרגו באסון. ואכן, בשלושת הימים הבאים עברתי עם מפקדי החטיבה וחייליה בין בתי העלמין ברחבי הארץ. ערכנו לוויות לכל אחד מ־30 הלוחמים שנהרגו, ועטפנו באהבה את בני המשפחות השכולות. רק בשקט של הלילה, עם תום המבצע, התפניתי לקלוט ולכאוב את מימדיו הבלתי נתפסים של האסון הזה.
מהימים הקשים ההם למדתי שיעורים כואבים וחשובים על החיים. בימים שאחרי האסון הציע לי הרמטכ"ל דאז, רא"ל אמנון ליפקין־שחק ז"ל, להוציא את החטיבה לשבוע התרעננות באחד ממתקני הנופש של הצבא. השבתי לו באותו הרגע שדגל חטיבת הנח"ל לא יירד ממוצב דלעת וממוצב הבופור עד שתסתיים התעסוקה המבצעית שלנו. זה לא החזיר לחיים את יקירינו הנופלים, אבל זו היתה הדרך היחידה להחזיר לחיים את חטיבת הנח"ל, שממשיכה לכאוב את האסון עד היום, והמשיכה גם למלא את המשימה שבשמה נשלחו לוחמיה ללבנון.
לפני שנכנסתי לכל בית של משפחה שכולה, התייסרתי במחשבה שאותם הורים הפקידו בידיי את בניהם, ואני החזרתי להם אותם בארון. המחויבות שלך כמפקד למשפחה שכולה, שאיבדה את יקיריה בזמן כהונתך, היא לכל החיים. הקשר הזה עם המשפחות הוא עבורי זכות גדולה.
מעל הכל, חידד לי האסון את הצורך לעשות את כל הדרוש כדי לשמור על חייהם של החיילים והמפקדים. המשימה הזו היא נר לרגליי גם בתפקידי הנוכחי כמבקר צה"ל. אז וגם היום אנו נדרשים לעשות הכל על מנת לוודא שלמפקדינו ולחיילינו יהיו הכלים הדרושים כדי לחזור לבסיסם בשלום.
