השבוע הנורא של פפ גווארדיולה
ה"מדרידיסמו" נכסף ללילה כזה. לא רק כי ניצח לראשונה במינכן או כי העפיל לגמר לאחר 12 שנה, אלא משום שלקבוצה עם תשעה גביעי אירופה ו־12 גמרים יש דבר נוסף.
29 באפריל 2014 ייכנס להיסטוריה של מדריד, כי ריאל סוף סוף הצליחה לנקום במוח וברוח של ברצלונה. בשעה שכל העולם צפה בשחקני באיירן מינכן במדים האדומים, אוהדי ריאל הביטו לעבר ספסל הקבוצה הגרמנית ומצאו את פפ גווארדיולה. הטיקי־טאקה הורגש על הדשא, ולאוהדי ריאל לא היה ספק שבאיירן היא בארסה בלי לאו מסי. זו התגובה שריאל חיכתה לה מאז הושפלה על ידי גווארדיולה בברנבאו במאי 2009 (2:6).
נשיא ריאל, פלורנטינו פרס, ניסה לעשות הכל כדי להחזיר את ריאל להיות הקבוצה הכי פופולרית בעולם. לכן הוא קיבל בהכנעה את המשחק השמרני של ז'וזה מוריניו ואת עימותיו עם התקשורת ועם סמלים דוגמת איקר קסיאס וסרחיו ראמוס. מוריניו זכה בליגה ובגביע בשלוש שנים, אך גרם נזק לגווארדיולה במלחמת ההתשה.
זה היה השבוע הקשה ביותר של גווארדיולה. תחילה בשל מות חברו הקרוב, טיטו וילאנובה, וכעת עקב הפסדו הקשה ביותר ב־342 משחקיו כמאמן. למקורביו סיפר שהוא מבין את הביקורות, אך הוא היה חסר את האיש (טיאגו) שהביא כדי ליישם את סגנונו. גווארדיולה אמר שהוא לא יכול לשחק בסגנון שהוא לא מרגיש. אביו הרוחני, יוהאן קרויף, לימד אותו שהכדור הכי חשוב. בלעדיו אי אפשר להבקיע, ואיתו לא ניתן לספוג. יריביו האידיאולוגיים עונים שהחזקה בכדור אינה מבטיחה הבקעות ואף יכולה לגרום לספיגת שער במתפרצת.
השאלה היא אינה אם גווארדיולה ישנה את סגנונו (הוא יעדיף לקבל מכתב פיטורים), אלא מה תעשה באיירן, שבאופן מסורתי קרובה יותר לפילוסופיה של הקבוצה שהביסה אותה שלשום מאשר לזו שהקטלאני דוגל בה.
