עברו 17 שנים מאז סיימתי את התיכון. אחסוך לכם את החישוב - אביב 96' היה הפעם האחרונה שבה לבשתי חולצה לבנה ובכיתי משיריו של יהודה עמיחי ומגירסת ה"אקס פקטור" של בית הספר לשיר "תשמור על העולם ילד", שאותו ביצעה הילדה עם הקול הכי יפה בשכבה (לא אני). דווקא יכולתי לקרוא שיר, אבל העדפתי להגיע הביתה לעוד פרק של "היפים והאמיצים" במקום להישאר בבית הספר לחזרות לטקס.
ובכל זאת, מעולם לא הברזתי מביה"ס בימי הזיכרון, ותמיד דאגתי להגיע בחולצה לבנה, להקשיב לקטעי קריאה, להתרגש בקטעי השירה (וגם בינינו - לשמוח שהטקס נפל על שיעור מתמטיקה). במהלך הצפירה ניסיתי לחשוב על משהו עצוב, על איך הרגישו היהודים במחנות הריכוז או איזה מזל שאין לי חבר שנלחם בלבנון כי אין לי מושג איך הייתי מתמודדת עם זה.
פה ושם המחשבות נדדו לעובדה שאני ממש רעבה, ומעניין אם יהיו שיעורי בית למחר, ולאן יוצאים בערב העצמאות ואיזה באסה שאני לא יודעת לשיר, ודי - תתרכזי בלחשוב על החיילים! אחר כך התגייסתי. זאת היתה הפעם האחרונה שלבשתי חולצה לבנה.
כשקיבלתי את דרגות הקצונה דווקא רציתי להגיע לטקס יום הזיכרון בתיכון שבו למדתי כדי שכל המורות יהיו גאות בבוגרת עם הארון על הכתפיים והחצ'קונים מתחת לסנטר, אבל בכל פעם צץ תירוץ אחר והעצלנות גברה על תחושת הגאווה. בתום שלוש שנים השתחררתי וטסתי לטיול הגדול בחו"ל, וחזרתי ישר לתואר הראשון והתחלתי לעבוד ולהחליף עבודות, ושוב לטוס ולחזור וללמוד וחוזר חלילה. ואני כבר לא חייבת להיות נוכחת בשום טקס. מובן שאני עומדת בצפירה וגם צופה קצת בסרטי שואה וקוראת ביום הזיכרון על המג"ד שקרא "אחריי" בקרב ונהרג כדי להציל את חייליו. נוסף על כך, אני נמנעת מלשמוע מוסיקה רועשת ומלהעלות תמונות של אוכל לפייסבוק. אז זה מספיק, לא? הנה, אני עדיין זוכרת.
אבל אם להיות רגע כנה עם עצמי, מדובר בזיכרון שמהותו היא לצאת ידי חובה. לסמן וי. להיזכר לרגע שבאמת אין לנו ארץ אחרת ולהודות לאלוהים שבזכותם אנחנו חיים. ככה עוברים להם ימי הזיכרון מצפירה לצפירה, וכל מה שנשאר לך זה לעמוד במטבחון בעבודה ולתהות אם זה מוסרי לחשוב עכשיו על דברים אחרים. והסיפורים הולכים ונהיים יותר עמומים, ומטלות חיי היום־יום גוברות על הנצחת המתים. ותסלחנה לי משפחותיהן של החיילים הנופלים ומחילה מניצולי השואה, כי אני יודעת שלשתי הקבוצות האלה אין דקה של שכחה.
ביום השואה השבוע ניסיתי להבין למה חשוב לי לזכור. הגעתי למסקנה שאני מונעת מלחץ חברתי שמחייב אותי לזכור מתוך ציווי, אבל מה הטעם לזכור רק בשביל לזכור? המשמעות האמיתית של ימי הזיכרון צריכה להיות מתורגמת לפעילות בשטח. איך אנחנו משפיעים על החיים שלנו כאן ועכשיו, ולא רק "בואו נוודא שזה לא יקרה לנו שוב". טקסים זה חשוב, אבל חשוב יותר לעזור לחלש ממני, לקבל את האחר, לקום בפני ישיש באוטובוס, לבקר ניצול שואה או קרוב משפחה או מכר ששכלו את בניהם, לגרום להם לחייך.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
