מזכ"ל האו"ם, באן קי־מון, לא התרגש במיוחד מהשלכות ה"פיוס" בין פת"ח לחמאס וקרא לישראל להמשיך בשיחות כאילו לא אירע מאומה, ואילו שליחו למזרח התיכון, רוברט סרי, פירסם הודעה שמשתמע ממנה שהוא אפילו מברך על ההסכם.
כשב־1955 דוד בן־גוריון, אז כשר הביטחון בממשלת משה שרת, הציע לכבוש את רצועת עזה בגלל ריבוי פעולות הטרור ופעולות הפדאין שיצאו משם כמעט בכל לילה - התנגד רה"מ נמרצות והזהיר מפני התגובות השליליות באו"ם. בן־גוריון היסה אותו במילים האלמותיות "או"ם שמום", שהפכו מאז לביטוי שגור במילון הפוליטי הישראלי. לא שבן־גוריון זילזל בחשיבותה של תמיכה, או לפחות אי־התנגדות בינלאומית, למהלכים צבאיים של ישראל, אך לא היו לו אשליות רבות לגבי האו"ם - הן בשל חוסר האפקטיביות שלו, אך בעיקר בגלל הרכבו המוטה מראש נגדנו. כששרת העיר לו שהאו"ם הוא שהקים את מדינת ישראל, בן־גוריון השיב לו בכעס: "רק תעוזת היהודים הקימה את המדינה, ולא החלטת או"ם שמום".
גם רוב נשיאי ארה"ב לא היו משוכנעים שהאו"ם, פרט לערכו הסמלי ולהיותו במה הסברתית טובה, הוא בדיוק הגוף המתאים ביותר לקידום המטרות המדיניות של העולם החופשי ושל אמריקה (במלחמת קוריאה הנשיא טרומן ויתר על הגושפנקה של האו"ם בגלל הווטו של בריה"מ) - עד שבא הנשיא אובאמה, שהאמין שהארגון הבינלאומי ומוסדותיו, ובייחוד מועצת הביטחון, הם המקום הנכון שעליו יש להשתית את מהלכיו המדיניים. גישה זו שיקפה את השקפת העולם של אובאמה ואת כוונתו לצמצם את מעמדה המוביל של ארה"ב ואת תפקידה כ"שוטר העולם", ולהרחיב תחת זאת את הקשרים עם אומות העולם ובפרט עם אלה שהן הרוב המספרי באו"ם, כולל העולם האיסלאמי וארצות אסיה ואפריקה. לא עוד אמריקה ייחודית, אלא אמריקה כשותפה נאמנה במשפחת העמים, שמעדיפה "להוביל מאחור" (ובפועל - לא להוביל בכלל).
אלא שהמציאות היתה שונה מעולם הדימויים האידיאליים והאוטופיים האלה, ואירועים כגון מלחמת האזרחים העקובה מדם בדרום סודאן, הטבח בסוריה, המאורעות באוקראינה, הגרעין של צפון קוריאה ועוד טפחו על פניה של וושינגטון והבהירו גם לנשיא שבשום נושא מדיני מרכזי אין האו"ם יכול לשמש מכשיר יעיל לדיפלומטיה האמריקנית. האם אפשר, למשל, להעלות על הדעת שיהיה סיכוי כלשהו שמועצת הביטחון של האו"ם תאשר פעולה צבאית נגד הגרעין האיראני, אם תידרש כזאת? לא ברור אם אובאמה התפכח, אבל פרשנים דיפלומטיים אמריקנים כבר מדברים על "עייפות הממשל מהאו"ם" ועל ספקות הולכים ומתרבים אם האו"ם הוא נכס או נטל.
ומה ההשלכות האפשריות על ישראל? לישראל מעולם לא היו אשליות רבות מדי בקשר לאו"ם - חרף התפקיד החיובי שמילא ב־1947, ואף ששגרירים ישראלים מוכשרים ורהוטים ידעו ויודעים לנצל את בימתו בצורה יוצאת מהכלל להסברה. עם זאת, ודאי שאיש לא יוכל לשכנע אותה, על סמך ניסיון העבר (ולא רק באזורנו), שהאו"ם ו"חייליו" יכולים לשמש תחליף לעקרון הברזל שרק ישראל יכולה, וצריכה, להגן על ביטחונה בעצמה. ב־1956, לדוגמה, כשהצבא הרוסי פלש להונגריה ודיכא את ההתקוממות העממית נגד המשטר הקומוניסטי, וההונגרים ציפו לחיילי האו"ם שיושיעו אותם, מזכ"ל הארגון שלח במקום זה שליח בודד שאפילו לא ניתן לו להיכנס למדינה. יש לקוות שחזרתה של וושינגטון לעמדה מאוזנת ומציאותית יותר כלפי האו"ם, גם אם לא תרחיק לכת כמו כמה ממשלים קודמים, תפעל לטובת ישראל, כולל לגבי בלימת המהלכים של הפלשתינים לזכות בלגיטימציה בינלאומית במסגרת האו"ם.
הדבר מחייב גם דיפלומטיה ישראלית אחראית ונבונה כדי לצמצם ככל האפשר פערים מדיניים בינינו לבין ארה"ב. גם אם האו"ם יהיה "שמום", אין להסיק מכך שאמירה מפורסמת אחרת של בן־גוריון, דהיינו "שעתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים", פירושה שמה שיאמרו האמריקנים אינו חשוב.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
