אף על פי כן - הציונות ניצחה

הימים שבין יום השואה לבין יום העצמאות מסירים מסיכות מפניהם של כמה וכמה עוינים למפעל ההומני הגדול ביותר בעת החדשה - תנועת השיבה לארץ ישראל. עם שב לארצו אחרי שנות גלות ארוכות, וספינתו המיטלטלת בין גלים סוערים כמעט טבעה לעד בבית המטבחיים הגדול בהיסטוריה.

שערי הארץ ננעלו בפני אודים מוצלים מאש, אך לא ננעלו מעצמם; אנגליה וחברותיה דאגו למנעול ולבריח. ארה"ב לא פיגרה במיוחד במירוץ אל ליבן של מדינות ערב - אם מצימאון לנפט ואם מהבנה לקויה של המבנה העולמי בכלל ושל זה המזרח־תיכוני בפרט. אוניות פליטים נדחו אל הים הסוער עת התדפקו על שערי ארץ החירות והשוויון.

בישראל סערו הרוחות, "פלוגות מחץ" הסגירו יהודים, הסזון (עונת הציד, בצרפתית) נבלם בקושי כאשר אלטלנה טובעה בים, מלחמת אחים נמנעה. תנועת המרי הורכבה משלוש מחתרות (אצ"ל, לח"י והגנה) באיחור רב, ואף זה לזמן קצרצר. המדינה הוקמה באש ובעשן, בבוז ובהכחשה, למרות ואף על פי. כבר אז הומצאו אלף סיבות מדוע אין להקים מדינה, כבר אז טענו טענות דמוגרפיות, יהודיות ודמוקרטיות.

מה יאמרו חוזי השחורות אם נציין את העובדה שלראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, שבה התרחשה השואה, מספר היהודים בעולם בכלל ובישראל בפרט גדל? תחזיות דמוגרפיות אמורות להינתן ביראת קודש, בהסתייגות, בהכרה שתחזית כזו כמוה כהימור. עם זאת, רבו מאוד הדמוגרפים אשר לא נזהרו בדבר. כך, למשל, ראשון הדמוגרפים היהודים, ההיסטוריון שמעון דובנוב שנספה בשואה, קבע ב־1898: "...הקמת מדינה יהודית בישראל מהווה הזיה משיחית מפני שבשנת 2000 לא יהיו בה יותר מ־500,000 יהודים".

אין לנו להלין על קביעה מלפני יותר ממאה שנים, אלא על אלה הממשיכים לאיים איומים דמוגרפיים גם בימים אלה, שעה שקריסה דמוגרפית מתרחשת בעולם כולו ובמזה"ת בפרט. שיעורי הילודה צונחים אל מתחת לשלושה ילדים לאישה, בעוד בקרב היהודים בארץ השיעור בעלייה ועומד על 3.2.

ישראל פורחת, למרות ההפחדות. ההשתלבות הישראלית ברחבי העולם בכל תחום מזהרת: החל בטורקיה השכנה, אשר הייצוא שלה אלינו עלה ב־56% והייבוא שלה מישראל עלה ב־22%, דרך בריטניה אשר המאזן המסחרי שלה עם ישראל הגיעה לשיא (ה"דיילי טלגרף"), סין המתעצמת המסכמת עם ישראל מאזן מסחרי של 10 מיליארד דולר ב־2013, וכלה ביפן המסרבת להישאר מאחור. ישראל היא יעד מועדף להשקעות זרים. רק אשתקד הושקעו בארץ 12 מיליארד דולר.

תקצר היריעה מלפרט את הישגי המפעל הציוני הגדול. המפעל הזה רווי בדם, אולם בפרספקטיבה היסטורית, מהשוואה אל תקופות אפלות בחיי העם הזה, קילוחי הדם פוסקים בהחלט.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!