יומני היקר

יומני היקר, יום, 30.6 (13:00), הוא יום חג. תחושה עילאית של מעבר מחושך לאור. מעבדות לחירות. אני יכול, לראשונה אחרי זמן רב, להביט במראה ולהגיד בלי למצמץ שאני שוב אדון לעצמי. לא מאוים. לא מפוחד. אפילו את הכדורים נגד החרדות אני יכול לגנוז, או לפחות להוריד את המינון לפעם ביום.

קשה להסביר את מה שעובר עלי ברגעים האלו, אף שזאת לא הפעם הראשונה שלי. משהו בחלל הריק שהם משאירים אחריהם גורם לי לרצות לצעוק ולהבקיע את השמים. האושר, תחושת השחרור, ההקלה. כולם חוברים למעין מעגל קסום, שחרף תוחלת חיים קצרה וברורה בת 62 יום - סוחף אותי למרכזו ומגן עלי.

למדתי מחדש לחייך. אשתי היקרה טוענת שבתקופה זו אני סוף סוף קשוב לה במידה מספקת. אפילו הילדים כבר לא חומקים בשקט לחדרם ומבקשים לבלות איתי בבריכה, בים, או סתם להעביר ביחד יום כיף משפחתי בקניון. עולם אחר. עולם שלו? היה נמשך לנצח, היה הופך אותי לאדם רוחני.

נכון, הייתי נשאר בלי גרוש בארנק, אבל בינינו, תלוש המשכורת שלי אף פעם לא הצליח לשנות את חוקי המתמטיקה - המינוס תמיד יהיה שם.

וההם לא. ההם בבית שלהם. מטיילים, עושים ככל העולה על רוחם. ולי זה לא מזיז כי אני לא איתם והם לא איתי. אין לי כל אחריות עליהם. מצידי שיגידו אחד לשני לקפוץ מהגג וילכו על זה. עד הסוף. שיבצעו את הרעיון הלכה למעשה. זה אמנם נשמע קצת אכזרי מצידי, אבל אני על האויב לא מרחם. הרי הוא חוזר בעוד חודשיים ואני צריך לקוות שעד ההתמודדות הבאה הוא ייחלש ככל האפשר.

אני יודע שיש מי שיגיד שאני מגזים, אבל אני מי שאני ולכל מי שיש בעיה איתי זה רק בגלל שהוא מקנא. הרי לכולם ברור - גם אם על פי שבועת הקולגות שלי זה אמור להישאר חסוי - שיש שלוש סיבות עיקריות להפוך לאחד כמונו: פסח, יולי ואוגוסט.

על החתום, רפאל. מורה ומחנך בישראל

יומני היקר, היום 1.7 (09:00), הוא יום אסוני. יום אבל המאיים ומקיים לשחרר לעברנו זעם לצד פחד. הלם לצד צער וחוסר ישע. תחושה שהופכת אפילו את ראש הנפץ הגרעיני המורכב בקייטנות ברחבי טהרן למשחק ילדים.

להפתעתי, הממשלה בוחרת שלא להעלות זאת לדיון, אף שמשרד החינוך מנער מעליו את האחריות, גם אם לתקופה קצובה של 62 יום. מאכזב לא פחות לראות איך כוחות הביטחון בקושי מרעננים נהלים בנושא, והכי עצוב - תגובת התקשורת. רק אזכור קצר, חגיגי, בלי שום ליווי של קמפיין הסברה-אזהרה על נחילים אכזריים וקולניים של חוליות הרס, אשר לא מתכוונים לרחם על איש ובלי שיש מי שיכול לבלום אותם. ההשתוללות המובטחת והמעלות הגבוהות בתקופה זו רק מעידות על כך שעלול להיות כאן גיהינום.

מעתה, ולמשך חודשיים, כל קול נפץ ייהפך לשגרה. כל ספסל יושחת וכל זכוכית תישבר.

העצוב הוא שגם לי בבית יש שניים מהם. דיירים מוגנים שלא אוכל לפנות בחודשיים הקרובים אלא לשעות ספורות, גמישות ולא צפויות, לאחריהן ישובו לפרק אותי מבפנים. הם ייצמדו אלי כמו מגנט, ידרשו לדחוף אותי לבריכה, לזרוק עלי מדוזה בים או לכלוא אותי בקניון ובו מאות, אם לא אלפים, כמותם. אפילו אשתי יוצאת נגדי בטענה שאני מתרחק ממנה. מסתגר בחדר העבודה הקטן שלי במשך שעות ארוכות מול המחשב. היא יודעת שאני לא צופה בפורנו, אלא רק מתחמק מפירות אהבתנו. וחוץ מזה, שלא תפנה אצבע מאשימה. הרי לפתע היא מאריכה את שהותה במשרד. וזה לא שיש לה מאהב.

אלוהים שבשמים, תעשה לפחות שהשנה הקרובה לא תיפתח בשביתה.

על החתום, רפאל. הורה לשני ילדים בחופש הגדול

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו