חגיגה שעוברת מדור לדור

בלילה לח אחד, בשנת תרל"ח , נשא דוד גוטמן דברים בפני חבורת חלוצים שהסבה עימו לליל הסדר הראשון על אדמות "אומלבס", לימים אם המושבות, פתח תקווה: "הננו היום הציפורים הראשונות המבשרות את אור השחר", ניבא אז גוטמן, אופטימי בלתי נלאה. מתוך מציאות של חושך, מחלות ומאבק קיומי נשאו החלוצים באותו ליל סדר - חזון מלא תקווה חירות ואור (הדברים תועדו לאחרונה ביומנו האישי של יואל משה סלומון, שהוציאו לאור צאצאיו).

136 שנה אחרי, ברווחה גדולה פי כמה, ומתוך מציאות של ריבונות, וחירות מדינית נציין הערב את יום העצמאות המקורי שלנו, יום ההולדת שלנו כעם, לפני כ־3,500 שנה. יום העצמאות הזה אינו מתחרה ביום העצמאות של מדינת ישראל הצעירה, שיחול בעוד כשלושה שבועות. הוא אף מעניק ממשות עכשווית לביטוי שכבר נשחק מעט: "עם ישראל לדורותיו".

גוטמן וחבריו, כמו הלל שהיה "כורך פסח מצה ומרור ואוכלם יחד" או ר' אליעזר ור' יהושע עם חבריהם בבני ברק (כפי שמספרת ההגדה), ודורות של יהודים ראו את עצמם כל אחד בזמנו, כאילו הם - כפרט וכלאום - יצאו ממצרים. אלמלא היו יהודים בכל דור דור רואים עצמם בדרך זו - ומקיימים את מסורת ליל הסדר כהלכתו - ספק אם היה אפשר לדבר היום על מדינת העם היהודי.

הציווי הכה יהודי: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", נועד למנוע מאיתנו לשקוע בעכשיו, לזלזל בעתיד, להתנתק מהעבר. זה הצופן, שתפקידו לאזן את תחושת המובן מאליו של "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי".

ליום העצמאות וליום שחרור ירושלים, הבאים עלינו לטובה, עדיין לא חוברו טקטסים בעלי מעמד דומה להגדה של פסח, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון: אם בכל דור ודור יראה אדם את עצמו כאילו היה שותף לאותן מסכות מופלאות של גבורה ותקומה - יהיה בכך כדי לתרום תרומה מכרעת לקיום ההמשכיות והזיכרון ההיסטורי, טעם החיים של עם, יחיד ומדינה.

מכל ארבעת הבנים בהגדה של פסח, חיבב המשורר נתן אלתרמן דווקא את התם. בשירו "אחד תם" הציגו אלתרמן לא כבור או שוטה, אלא כמי שנפעם ומתפעם מול הניסים והנפלאות המתרחשים סביבו. לתם של אלתרמן יש תפקיד: למנוע את ההתרגלות לניסים שמאפיינת את כל "החכמים", עד שהם רואים בהם משהו נורמלי, ומקבלים אותם כמובנים מאליהם.

ואכן - לא יום ההולדת של העם היהודי, ולא יום ההולדת של מדינת היהודים, ששרשרת של דורות קושרת ביניהם, הם בגדר הנורמלי או המובן מאליו. מותר אמנם להתרגל אליהם, אבל צריך תמיד לזכור ולשנן שהם אינם רגילים כלל וכלל.