עוד ארבעה מחזורים, ולראשונה בחיי אוכל לצפות במשחק הפסד האליפות שלנו לארסנל (2:0) ב־1989, משחק העונה האחרון שלנו שבו הפסדנו באכזריות בדקה ה־90 ועד היום לא התאוששתי ממנו. במילים אחרות: בפעם הראשונה העונה אני מעז לחשוב על אליפות, וגם על סגירת חשבון עם אותו ערב ארור, שהסתיים בשני שערים אצלנו ברשת ובשני כדורי ואליום אצלי בבטן.
בפעם הראשונה, זה 24 שנים, שאני מאמין. הניצחון אתמול של ליברפול על מנצ'סטר סיטי גרם לי לחשוב ש־Yes We Can, אבל עם הבדל אחד מה־"Yes We Can" האמריקני - לשלנו יש גם קבלות.
דמיינו לרגע שני גברים, המפלרטטים עם גיל 50, חברי/שכני ירון ואני, ניצבים אתמול מול המרקע ונרגשים מאנפילד, השחקן ה־12 שלנו, כמו הילדים שהיינו בשנות ה־70, שאף פעם לא הפסיקו להאמין שעוד נחזור. הקהל שר You'll Never Walk Alone, והשדר הבריטי העיר בצדק כי את מה שאנחנו רואים עכשיו לא קונים בכסף. כמה נכון: עוד לא נולד השייח' הסעודי או האוליגרך הרוסי שיכול לבנות מסורת. מקסימום את הקבוצה העשירה בעולם, אבל מסורת בונים עם הלב ועם הרבה זיעה, לא בכסף.
זה היה מסוג המשחקים שאין לנו הרבה בחיים, וכמה סימבוליות היתה בו: הקבוצה של המיליארדרים ממנצ'סטר, שקונים בכסף תארים, מול מועדון של שניים־שלושה כוכבים וחבורה של נגרים, אך עם הבדל אחד גדול - במועדון אחד חשוב בעיקר שהמשכורת תיכנס בזמן, ואילו בשני (ליברפול) חושבים בעיקר להיכנס לספר ההיסטוריה של עיר מדהימה שבה כל התארגנות של למעלה מארבעה אנשים מסתיימת בתהילה (מועדון הכדורגל של ליברפול והביטלס).
היה ברור שליברפול תיתן את הכל, אלא שבמשך רבע שעה במחצית השנייה נגמר לנו פתאום הכוח. סיטי נראו כמו הכלאה של ברצלונה (זו של פעם) ושל באיירן מינכן ואנחנו חזרנו לשנות האלפיים. אלא שמישהו שם למעלה כתב את התסריט המדהים ובעיקר התחשב בי באופן אישי והחליט שלא לקלקל לי את ליל הסדר.
כמה סימבולי שאתמול שיחקו באנפילד 96 דקות. כל דקה למען אחד מקורבנות הילסבורו, אותו אירוע טרגי באיצטדיון שבשפילד שבו נהרגו 96 מהאוהדים המסורים שלנו. מי שכתב את התסריט הנפלא של הליגה האנגלית השנה לא יכול לקלקל לנו את הסוף, הפרק האחרון שייך לסטיבי ג'י.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
