הכישלון של אבו מאזן
, עודכן
קשה להגיד שהיתה התלהבות רבה באזורנו מחידוש המו"מ בין ישראל לפלשתינים לפני שמונה חודשים. היה אחד שהתלהב בשביל כולנו - מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, שדמיין כיצד ב־29 באפריל (המועד שבו אמורות השיחות להסתיים) ייפלו ישראלים ופלשתינים אלה בזרועות אלה.
חלילה אין זה אומר שאין בקרבנו כאלה - ישראלים ופלשתינים - שאינם מעוניינים לראות את סוף הסכסוך (אינטרס אסטרטגי), אלא שבראש הרשות עומד מאז 2005 אדם מתון, כך מספרים, שלא יכול וגם לא רוצה לחתום איתנו על הסכם.
התנהלותו של אבו מאזן מול ממשלות ישראליות קודמות היתה אמורה להדליק נורה אדומה בקרב הממשל האמריקני, שהיה אמור להנמיך ציפיות. אלא שממשל אובאמה, אחרי סידרת כישלונות בניהול משברים בינלאומיים, שאף להגיע להסכם הרבה יותר מאבו מאזן. וושינגטון לא תפסה כי את הפירות שהם מחפשים לא קוטפים ברשות. אחרי שלוש הפעימות הכואבות (ומעוררות המחלוקת) לשחרור אסירים שביצעה ישראל, קצת קשה לאבו מאזן להטיל את האשמה, גם הפעם, על ירושלים. השאלה הגדולה היא אם ממשל אובאמה הבין סוף סוף עם מי יש לו עסק. כלל לא בטוח.
ובינתיים הפלשתינים שבו לאיים: הזירה הבינלאומית קוסמת להם הרבה יותר מהטנגו המשולש עם הישראלים והאמריקנים. הם שבו לנוסחה האהובה עליהם כשפנו להכרה במוסדות האו"ם וביקשו להצטרף ל־15 אמנות בינלאומיות. המהלך החד־צדדי הזה הוא לא יותר מעוד מסמר בארון המתים של הסכם אוסלו. הדרך למדינה לא עוברת באו"ם, אלא בירושלים. מישהו צריך להזכיר זאת לאבו מאזן.
היה ברור שהמו"מ הנוכחי, אשר לו הוקצבו תשעה חודשים, יוליד הפלה - לא לידה. הרעיון להעניק לשיחות ארכה היא בהחלט הגיונית. אומרים כי יש למנוע ואקום בינינו. אלא שאחרי שישראל שיחררה עשרות אסירים ללא תמורה, היא היתה אמורה לשלם שוב מחיר גבוה (שחרור 1,200 אסירים פלשתינים, ובהם מרואן ברגותי, הסרת ההסגר מעל רצועת עזה והתחייבות בכתב של נתניהו לגבי גבולות 67' ומזרח ירושלים כבירת פלשתין). במילים אחרות, ראש הממשלה היה צריך להביא נדוניה נוספת בלי להיות בטוח כלל שבסוף תהיה חופה (תהיה פעם?). גם השרה ציפי לבני התקשתה לקבל מהפלשתינים את ה"תנאים של חיבה" שהציגו לה הפעם.
אבו מאזן הצליח בהתנהלותו לגרום באזור לאדישות. כשחודשו השיחות אף אחד לא התלהב, וגם הפעם, כאשר אבו מאזן מכשיל אותן, דומה כי אף אחד, גם בקרב בני עמו, לא מרגיש מיוסר. סבב השיחות האחרון אולי לא קידם את השלום, אבל כירסם עוד יותר במה שנותר מאמינותו של יו"ר הרשות.
וכאן אולי הכישלון הגדול של אבו מאזן. מילא שישראל מתקשה לראות בו פרטנר מוצלח. הבעיה היא שלמרות שבימים הקרובים יזכה בפופולריות - גם הפלשתינים כבר לא רואים בו מנהיג.
