לפני חודשיים לערך, הטלפון הנייד היה צמוד לאוזן בשעה שהייתי עסוק בהחלפת חיתול. מהר מאד המוח קלט שהסירחון הוא לא מכל טוב הארץ המרוח לפניי, אלא מהסיפורים שנשמעו בקולי קולות מעבר לקו. היו שם אנשי שיפוט בכירים בעבר ובהווה, וכולם צרחו לספיקר: "שים לב איך מי שצריך דואג לערבב בשביל זריף אצל חלוץ כדי לזרוק את וירובניק ואת וורניק". שוחחתי קצת עם החבר'ה שמכסים כדורסל לפרנסתם, אבל מהר מאוד היה ברור שרובם הגדול לא מעוניין להסתכסך עם החבר'ה מלמעלה, כי זה ענף כזה שלא כותבים בו מילה על כישלונות, ואריק שיבק הוא בחור זהב, שמעון מזרחי עשה רבות לקידום הכדורסל ובכלל, מי יודע, אולי יום אחד ישלמו לנו להיות דוברים בשכר ולא רק בהתנדבות.
אז התחלתי לרחרח. קצת שיחות טלפון והקומבינה התבררה. זריף אכן בדרך למעלה בתרגיל מצחין אפילו במושגים של הענף השני בחשיבותו בישראל. רק שאף אחד לא הביא בחשבון את האקס פקטור - שאול אייזנברג. מי שנרדף על ידי ענקים שמחזיקים ביד צ'קים ללא כיסוי, לא יפחד מרמטכ"ל כושל. חלוץ הודיע שהוא הולך, וירון זריף הבין שזו העונה האחרונה שלו בכדורסל הישראלי.
עם הטירוף הזה בעיניים הוא הגיע לשפוט את הקהל הכי מטורף בליגת העל בכדורסל, שלא היסס בעבר לזרוק חזיז לתוך מגרש כדורסל סגור. הסוף ידוע: זריף הוציא את כל העצבים שהגיע עימם מהבית בלי שום קשר למשחק, הקהל לא נשאר חייב והתנהג כפי שהוא תמיד מתנהג והמשטרה המבוהלת נאלצה להתערב. זריף, שהבין שתצוגת השיפוט הזו עומדת להיות ההדרן לקריירה ארוכה, הפציץ במונולוג טיפשי ואופייני שבו הישווה את אוהדי חולון לרוצחים בדם קר שעמדו לעשות בו לינץ'.
"צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים", סימס לי אמש שופט כדורסל בכיר שלא הסתיר את שמחתו ואת שמחת הקולגות שלו מנפילת זריף. רק הבעיה היא שבסיפור הזה, קשה למצוא אפילו צדיק אחד בסדום.
