"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

רמאללה: על מה הם שמחים שם?

,עודכן

בשובו של הנשיא הפלשתיני מחמוד עבאס לרמאללה הוא התקבל בשמחה על ידי ההמונים והבטיח להם שלא ויתר על האינטרס הלאומי הפלשתיני. השמחה הזו (גם אם היתה מוכוונת מלמעלה וגם אם לא השתתפו בה, באמת, המונים) הזכירה את השמחה האדירה שקיבלה את יאסר ערפאת בשובו מקמפ דיוויד ביולי 2000, לאחר כישלון הפיסגה עם ביל קלינטון ואהוד ברק.

אכרם הנייה, מבכירי פת"ח ועורך "אל־איאם" שהשתתף בקמפ דיוויד, כתב את התרשמויותיו מן הפיסגה בעיתונו והוציא אותן בחוברת שבועות אחדים לאחר הכישלון הקולוסלי. הוא מספר, בין השאר, כי כמה מחברי המשלחת הפלשתינית הזמינו מונית כדי להגיע לנמל התעופה רייגן בבירה ובמהלך הנסיעה שוחחו בערבית. נהג המונית אמר להם כי הוא גאה בהם על שלא ויתרו על ירושלים. התברר כי מדובר במוסלמי שהיגר מפקיסטן, עקב אחר הפיסגה ושמח על כך שהפלשתינים לא "נכנעו".

הנייה כותב את הדברים בגאווה רבה ומנסה להדגיש כי לא רק הפלשתינים, אלא המוסלמים בעולם כולו, קיבלו בהערכה את עמדתם הגאה. יכול להיות שהוא צודק שהעולם הערבי והעולם המוסלמי היו גאים בהם, אבל מה לזה ולשמחה? האם העובדה שלא הושג הסכם לגבי ירושלים העניקה לערפאת אחיזה כלשהי במזרח העיר? האם הסכמה שלו לקבל את כל השכונות הערביות של ירושלים, ולקבוע בה את בירתו, לא היתה יכולה להיות הישג היסטורי עבורו ועבור עמו? הרי בכך שלא ויתר הוא יצא בלא כלום.

איני אומר שערפאת יכול היה לאמץ את מה שברק הציע בקמפ דיוויד. אני סבור שאף שהיתה זו הצעה משמעותית בהשוואה למה שהוצע בעבר, לא יכלו הפלשתינים לקבל אותה, וזה גם נכון לגבי הצעת אולמרט לעבאס, שמונה שנים מאוחר יותר. אבל בין זה לבין שמחה על כך שלא נעשה ויתור על קודשי האומה - מרחק גדול.

תביעתו של רה"מ בנימין נתניהו להכרה פלשתינית במדינה יהודית הפכה את כל שאלת ישראל כמדינה יהודית לנושא נתון במחלוקת, אף על פי שעד כה לא נשמעו על כך ערעורים בזירה הבינלאומית. יש מקום להכרה הדדית מצד שני הצדדים, וזה צריך היה להיעשות כחלק מן ההסכם ולא להפוך לתביעה מרכזית כל כך בתחילתו. אבל כשם שהדרך שבה הועלה הנושא על ידי ישראל היתה מוטעית, כך ההתנגדות הפלשתינית לעניין המובן מאליו הזה היא טיפשית.

אם באמת ייכשלו השיחות, יוכלו מתנגדי ההסכם בצד הישראלי ובצד הפלשתיני לעלות על הגגות ולשמוח, אבל מי שחושב שהליכה פלשתינית לאו"ם והגברת ההתנחלויות על ידי ממשלת ישראל יביאו מזור לאדמה רווית הדם והדמעות שלנו - טועה טעות מרה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

מערכת היום

מערכת "היום“ מפיקה ומעדכנת תכנים חדשותיים, מבזקים ופרשנויות לאורך כל שעות היממה. התוכן נערך בקפדנות, נבדק עובדתית ומוגש לציבור מתוך האמונה שהקוראים ראויים לעיתונות טובה יותר - אמינה, אובייקטיבית ועניינית.

כדאילהכיר