הדמוקרטים וישראל

כעת, כשהדמוקרטים שולטים ברשות המחוקקת וברשות המבצעת, לאילו שינויים ניתן לצפות במדיניות של ארה"ב ביחס לעימות הערבי-ישראלי-

המינויים האישיים עד כה תואמים דפוס חשיבה של מרכז-שמאל. בצד החיובי, כפי שציין החוקר סטיבן רוזן, פירוש הדבר הוא שבצוות אין כאלה "הדבקים באג'נדה שמאלנית של אשליות מסוכנות. אדרבה, רבים מהם אינטליגנטיים ובעלי שכל ישר. עמידים אם לא חסינים בפני השטויות המעוורות עיניהם של מרבית אנשי האקדמיה". זה נכון, בפרט אם ניזכר בקשריו של אובאמה מן העבר (עלי אבו נימה, רשיד חלידי, אדוארד סעיד) וב"צוותי החלומות" החלופיים הפוטנציאליים. יש בכך הקלה. בצד השלילי, מציין רוזן, הפקידים והיועצים המיועדים "הם מתונים וממורכזים יתר על המידה - אין מי שיתריע על הסכנות יוצאות הדופן שאנו ניצבים בפניהן, אין מי שיציע תגובה לא שגרתית".

במבט-על, מעבר לשאלת איוש התפקידים, התמונה דומה. ראוי לזכור את ההחלטה הפרו-ישראלית של הקונגרס בתחילת החודש, החלטה "המכירה בזכותה של ישראל להתגונן בפני התקפות מעזה, החוזרת ומאשרת את תמיכתה האיתנה של ארה"ב בישראל ובתהליך השלום הישראלי-פלשתיני". החלטה זו התקבלה בסנאט פה אחד, ובבית הנבחרים ברוב של 390 לעומת חמישה.

החלטה זו מצביעה על שני דברים: התמיכה האמריקנית האיתנה של שתי המפלגות בישראל לא נפגעה עקב העימות בעזה; ואלה שיחסם לישראל קריר או עוין מצויים, כמעט ללא יוצאים מן הכלל, במפלגה הדמוקרטית.

סקרים שנערכו בעשור האחרון מוכיחים שהאמריקנים תומכים בישראל באופן ברור, אך דמוקרטים פחות מרפובליקנים. כבר ב-2000 הצבעתי על כך ש"הרבה יותר חברים במפלגה הרפובליקנית אוהדים את ישראל מאשר אצל הדמוקרטים, והדבר בא לידי ביטוי בהנהגות של שתי המפלגות".

בשנים האחרונות סקר אחר סקר מאשר מגמה זו, גם בעיצומן של המלחמות נגד חיזבאללה וחמאס. נזכיר כאן כמה מהם: בסקר גאלופ במארס 2008 84% מקרב הרפובליקנים ו-64% מקרב הדמוקרטים מתייחסים לישראל בחיוב; לפי אתר רסמוסן בדצמבר 2008, 75% מהרפובליקנים ו-55% מהדמוקרטים סבורים שישראל היא בעלת ברית של ארה"ב.

תמיכת הרפובליקנים בישראל איתנה יותר באופן עקבי, 38%-20% יותר מהדמוקרטים, ובממוצע 26% יותר. פני הדברים לא היו כך תמיד. אדרבה, מצב זה מהווה שינוי דרמטי בעמדותיהם של הדמוקרטים והרפובליקנים ביחס לישראל במשך 60 השנים האחרונות. למעשה ניתן להצביע על שלוש תקופות שונות.

בתקופה הראשונה, 1970-1948, דמוקרטים כמו הארי טרומן וג'ון קנדי גילו יחס אוהד כלפי המדינה היהודית, בעוד רפובליקנים כמו דווייט אייזנהאואר היו קרירים. בשנייה, 1991-1970, רפובליקנים כמו ריצ'רד ניקסון ורונלד רייגן למדו להעריך את ישראל כבעלת ברית של ממש; כפי שהסקתי ב-1985, משמעות הדברים היתה ש"ליברלים ושמרנים תומכים בישראל לעומת הערבים באחוזים דומים". אבל עם סיום המלחמה הקרה ב-1991 החלה תקופה שלישית, שבה הדמוקרטים החלו להתמקד בעניין הפלשתיני ויחסם לישראל נהיה פושר, ובה בעת הרפובליקנים הגבירו את תמיכתם בישראל.

כפי שמעיר בצדק מט ברוקס, מנהל הקואליציה היהודית הרפובליקנית, "הדמוקרטים מפנים עורף לישראל יותר ויותר". מגמה זו מבשרת את בואו של מתח שעלול להופיע בארבע השנים הבאות: האם לנקוט גישה "אירופית" יותר כלפי ישראל? המתחים קיימים כבר היום. מצד אחד, אנשי אובאמה לא גינו את מלחמת ישראל בחמאס, והוסיפו שאין בכוונתם לקיים מגעים עם חמאס, שישראל היא בעלת הברית העיקרית של ארה"ב במזרח התיכון ושמדיניות ארה"ב תמשיך להתחשב בצורכי הביטחון של ישראל. מצד שני, הצוות של אובאמה מגלה עניין בחמאס. בנוסף, לאנשיו יש נטייה להפגין גישה "מאוזנת" יותר, להפעיל לחצים כדי לכפות משא ומתן ולחלק את ירושלים. בקיצור, המדיניות של הממשל כלפי המדינה היהודית תיבחן מחדש.

הכותב הוא דוקטור, מנהל "פורום המזרח התיכון" בארה"ב

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו