בין "דיסנילנד" ל"דוסנילנד"

לדעת רבים, מתחם ה"סינמה סיטי" שניצב, כעגל הזהב, במרכז קרית הלאום בירושלים, הוא פיגוע המוני מבחינה תרבותית, אסטטית ואדריכלית כאחד. אורות הניאון המנצנצים ופסלוני הפלסטיק א-לה הוליווד ממחישים היטב את הפער שבין יופייה של העיר שנטלה תשעה קבין של יופי והייתה ל"עיר הצדק, קריה נאמנה", לבין ה"סינמה סיטי" הצעקני, שאפילו העברית רחקה ממנו.

"זה יהיה כמו דיסנילנד", הצהיר בגאווה יהורם גאון בפתיחת האירוע ואני התביישתי. אוהב ירושלים כמוהו יודע היטב שלירושלים מאה שמות, ואולי אף יותר, המשקפים את החלום: "עיר השלום", "עיר האמת" ו"עיר הצדק". החלום להיות לאס וגאס, "דיסנילנד" ו"סינמה סיטי" אף פעם לא היה אחד מהם.

בג"ץ אמור להידרש היום לעניין הפעלת המתחם בשבת, שהיה למוקד מחלוקת נוסף במאבק האינסופי שבין דת למדינה בישראל. תנועה נוספת במטוטלת האינסופית שנעה בין "דיסנילנד", עיר שעשועים אחוזת בולמוס קניות לא נשלט ופופקורן מועשר בסכרין, לבין "דוסנילנד", עיר חמורת סבר, רווית קדושה וישיבות, המדירה מקרבה נשים, חילוניים ומופעי תרבות.

לעתים נדמה שמרוב דיבורים על רב-תרבותיות, אנו מקדשים לעתים יותר את הרב והריב ושוכחים את התרבותיות.

אך הדיבורים על שבירת או שמירת ה"סטטוס קוו" בעיר הבירה מעוררים גיחוך. שלא כבימי טדי קולק, בירושלים פתוחים היום בשבת עשרות בתי עסק. במתחם "התחנה" ועין כרם קשה למצוא מקום חניה. בתי הקולנוע והסינמטק מציעים לאוהבי הקולנוע ים של סרטים וגם מוזיאון ישראל וגן החיות התנ"כי הומי אדם. פאבים, ברים ומסעדות פועלים במרכז העיר ובתלפיות, ואין פוצה פה.

תחת הסיסמה "ברל'ה ברל'ה צא החוצה", מפעילה התנועה הירושלמית עשרות מוקדי פעילות להורים ולילדים בכל רחבי העיר. בלי רעש, בלי צלצולים, יכולים גם הירושלמים לבלות את היום בפעילות תרבותית ענפה בלי להזדקק לפקקי השיירות שבדרך לשפלה.

תהא אשר תהא החלטת בית המשפט, הדיון בסוגית אופייה של השבת במדינת ישראל ראוי ליותר מזה. ראוי לו שלא יתמצה רק במישור המשפטי והכלכלי אלא גם, ואולי בעיקר, במישור החברתי והתרבותי.

לעתים נדמה שיותר מששמרה ישראל את השבת, שומרים עליה הפוליטיקאים כדי שתהיה בידיהם מוקד של חיכוך ולא של חינוך. מאבק עד חורמה על זכות הפעלת המתחם בשבת משקף פעם נוספת את הפיכת השבת לשק החבטות של תאבי ממון ועסקנים.

במקום "שבת שלום", יש מהם המבקשים לומר שלום לשבת. עבור בעלי עסקים רבים ברחבי הארץ, היה יום השבת ל"שבת המכה" במקום "שבת המלכה", יום מסחר שגורף כ-40 אחוז מפדיונו השבועי של בית העסק. כל זאת במחיר ניצולם של אלפי עובדים, רובם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, הנדרשים, מטעמים כלכליים בלבד, להיפרד מבני משפחותיהם בשבתות וחגים ולהמיר את מנוחת השבת ברשרוש הקופה הרושמת.

חכם עדיף מנביא. "אני רואה בדאגה כיצד עובר עלינו יום השבת בעיר, המסתכמת בהליכה בסך לקולנוע", כתב לפני עשרות שנים ברל כצנלסון והוסיף עליו ח"נ ביאליק: "ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה אלא תיחרב. השבת, ולא התרבות של תפוחי זהב או תפוחי אדמה, היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?".

שאלת "משורר האומה" ממשיכה להדהד בחלל ותובעת את פתרונה.

מה אתם חושבים? טקבקו!