עבור חלק מאנשי התקשורת המשבר הכלכלי, לפחות כרגע, הוא עדיין מפלצת אמורפית שקיומה נשקף בעיקר מכותרות העיתונים שהם מנפקים, ולא דבר המהווה איום. אך מניסיוני כמפוטרת מקבוצת תקשורת בכירה, מוטב לכם להמתין עם השאננות עד שתאזינו לל-חשוש. הוא מתחיל בחדרי המזכירות יודעות-הכל, מתמהמה בפינת הקפה וממשיך להתנהל בעצלתיים בזמן שאתם מקבלים את האימייל או את הטלפון הקורא לכם להגיע לפגישה עם הבוס.
במקרה שלי, הדוא"ל הגורלי נשא את הכותרת התמימה והקז'ואלית "קפצי אלי לרגע". אז דילגתי לי בקלילות אופטימית אל חדרו של הממונה רק כדי לקבל ממנו מנת מבטים מנחמים שתורגלו קודם בסדנת "כיצד מפטרים נכון", בשעה ששארית החלומות שלי על בניית קריירה עד גיל 30 ותשלום שכר הדירה לחודש הקרוב מתאיידת. מובן שההליך הזה אורך רק רגע אחד, מאחר שיש עוד אנשים שמחכים בתור. פיטורים וסימפטיה קורקטית בצידם, אבל יאללה גברת, זוזי ותני לאחרים את ליטרת ההתחשבות שלהם. אחרי הכל, עבדתי בפס ייצור מהיר וקצבי של תוכן ומן הראוי שאפוטר באותה שיטה.
אחרי אותו "רגע" נשארתי עם תהייה אחת - האם האזנה מדוקדקת יותר לאותו לחשוש לא היתה יכולה לשנות את המצב? התשובה שניתנת לי ולעשרות כתבים זוטרים נוספים שפוטרו בימים אלה היא באופן חד משמעי - "לא". גם אם חברת המדיה שבה עבדתי ממוקמת בשוק כאחת המצליחות, אם לא המצליחה שבהן, וגם אם מבחוץ היא ממשיכה לסמא את עיני הציבור באבק סלבריטאים - הפזמון השתנה. היום המילים "אי אפשר" משובצות בו.
אלה שזכו לשמור על הכיסא הנחשק מנסים לנחם, אך זה לא עוזר וההודעה חוצה אותנו לשני עולמות מנוגדים: אלה שממשיכים לחיות את הפנטזיה שהתחום הזה מוכר - ואני, שבחודשים הקרובים צפויה להתמודד עם חיוכים לפקידת כוח האדם שתגיד לי שהיא מצטערת, אבל אין לה מה להציע למישהי שהתפרנסה משרבוב מילים. והדבר המאיים הוא שתיקת הסלולרי, שמהווה תזכורת לכך שהמיתון - אותה חיה חסרת צורה - סועד את הצהריים שלו משרידי חשבון הבנק וההערכה העצמית שלי.
יגידו המנחמים שיש דברים גרועים מלהיות כותב צעיר ומובטל. יש מפוטרים עם משפחות. אבל להיות מפוטר זה זוועה, בכל גיל ובכל מקצוע. על התלאות של אחרים איני יודעת, אבל עבור רבים בגילי הפיטורים יוצרים תחושת התייתמות. היו אלה המעסיקים שבררו אותנו למרות שאנחנו צעירים וחסרי ניסיון. הם אמרו לנו שיבנו ויפסלו אותנו כרצונם. אנחנו בחרנו להיענות ולוותר על שעות נוספות למען הקרדיט ומילה טובה. עכשיו ההורים המקצועיים זורקים אותנו באישון לילה לפתח דלתה של לשכת האבטלה ושוכחים לצלצל בפעמון.
עבודה בתקשורת יוצרת אשליה שהחיים מקדמים אותך במסלול שפונה למעלה, ושכל יום הוא הזדמנות חדשה. כשאין עבודה הגרף הזה זורק אותך למטה, מצד לצד ובאופן אקראי בחלל שכולו חוסר ודאות. והלחשוש לא פוסק, הוא מהדהד. ואם תקשיבו לו טוב, תבינו שאולי זה הפרומו לפרק ההדחה בכיכובכם. רק שאף אחד לא שלח SMS, לאף אחד לא אכפת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו