טפטוף הקסאמים ופצצות המרגמה הפך שגרה ביישובי עוטף עזה. הממשלה בהרכביה השונים דנה ודנה ודנה, ושוב דנה. אהוד אולמרט ליטף פעוט, ודן. ציפי לבני באה עם שגריר זר, ודנה. אהוד ברק הגיע עם איש ביטחון מחו"ל, ודן. כולם דנו, ומסתמן - דיון "פרפטום-מובילה".
בעוד עשרה ימים תגיע הרגיעה, שאינה מתקיימת עוד, לקיצה הרשמי. האם תתחדש מאליה? או תגווע מאליה? האם שוב תיאלץ ישראל לנהל מגעים עקיפים אך שקופים עם חמאס? כבר מזמן הגיעה העת לעלות מדרגה.
לא פעילות יבשתית גורפת מפני שלממשלת מעבר אין המרות המוסרית לקבל החלטה אסטרטגית כזאת, שתחשק את הבאה אחריה. אך יש עדיין מגוון אפשרויות שאינן הבל פה בלבד. הדבר הקבוע היחיד במדיניות ישראל כלפי שלטון חמאס בעזה הוא שיטת הזיגזג. אי אפשר להבין מה היא רוצה ומה היא עושה. אתמול נענה ברק לבקשת הרשות הפלשתינית ברמאללה והורה להעביר לרצועת עזה 100 מיליון שקלים.
כיצד אירע הדבר? תחילה הממשלה מלחיצה את הכלכלה העזתית. זה לגיטימי. בתנאי שהלחץ יתמיד עד שיביא להישגים. אם ישראל היא זו אשר מחלצת את עזה מהלחץ שהיא עצמה מפעילה על הרצועה - מדוע לפתוח במהלך? זה רק מגביר את המתיחות בין הצדדים בלי לרשום כל הישג.
המזער הנדרש מן הממשלה ההולכת ונמוגה הוא שתנהל מדיניות עקבית. יונית או ניצית, מבצעית או במגננה, עם נכונות לשלם את מחירי חמאס תמורת שחרור גלעד שליט או לא, אבל מתמידה, אחידה. כזאת שאינה משתנה עם כל אדווה. דפוס ההתנהלות היחיד שהוא גם אחיד בשבועות אלה כרוך במערכת הבחירות. בעונה זו הפוליטיקאים תובעים הכל, דבר והיפוכו, ומקפידים כי המסקנה תישאר מילולית בלבד. מילים, מילים, מילים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו