דוד בן־גוריון רגז לאחר מלחמת השחרור כשהובאה לפניו הצעה להקים קריה רפואית גדולה על שטח של 1,200 דונם סמוך לכפר עין כרם, שתשמש תחליף לבית החולים הדסה על הר הצופים. הוא חשש שהקמת "הדסה החדשה" תתפרש כוויתור על "הדסה - הר הצופים" ועל הדרישה הישראלית לפתוח את הדרך אליו ולהפעילו. נטישת בית החולים שעל ההר במהלך המלחמה, בעקבות התקפות ירי בלתי פוסקות של הערבים על התחבורה העברית אליו, נחרתה בזיכרונו של הזקן כטראומה.
כאשר הונחה לבסוף אבן הפינה להדסה החדשה (יוני 1952), הבהיר בן־גוריון כי "המאור שהודלק בהר הצופים לפני 27 שנה לא יכבה ולא יועם". 19 שנה היה הר הצופים מובלעת ישראלית בחסות האו"ם בלב אזור ירדני נטוש ומפורז. איש לא הופתע באופן מיוחד מכך שאחד ממפעלותיה הראשונים של ישראל אחרי שחרור ירושלים ב־1967 היה חידוש פעילותם של שני מוסדות הדגל הירושלמיים על הר הצופים: בית החולים הדסה והאוניברסיטה העברית.
מדוע פיסת ההיסטוריה הזאת רלוונטית עתה? כי בסרגלים שבהם נמדדים בימים אלה הקריטריונים ואפשרויות הסיוע להדסה בשעתו הקשה, ראוי לכלול גם את הסרגל הלאומי־היסטורי. הדסה אינו עוד בית חולים ואינו רק בית חולים. הדסה הוא גם סוג של מוסד לאומי, שמספק אלפי מקומות עבודה בירושלים; הוא אחד מצינורות הקשר עם יהדות ארה"ב (ההסתדרות הציונית הדסה) וגם בונה בעצם קיומו גשר של הידברות ונורמליות בין האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית בירושלים. רופאים ואחיות יהודים וערבים עובדים שם שכם אל שכם ומטפלים בערבים וביהודים כאחד.
ההווה הכלכלי אמנם יכריע, והפולמוס על מידת המעורבות הממשלתית הרצויה בפתרון יימשך, אבל גם העבר, אפילו הוא רחוק - רלוונטי. ההסתדרות הציונית הדסה, שקרויה על שמה של אסתר המלכה, נוסדה לפני כמאה שנה. הנרייטה סאלד וחברותיה הקימו תחילה תחנות לבריאות הציבור וטיפות חלב ואחר כך בתי חולים בטבריה, בצפת וביפו, בתל אביב ובחיפה. ב־1934 הונחה בהר הצופים אבן הפינה לבית החולים האוניברסיטאי הדסה. חזונן של סאלד ושל חברותיה לא זו בלבד שהתגשם, הדסה הפך לענק רפואי ולמרכז טיפול ומחקר מהמובילים במזרח התיכון, אור לגויים, אם תרצו. האם זה מחייב אותנו היום? אני סבור שכן.
המחויבות שלנו להדסה שואבת גם מזיכרונם ומצוואתם הבלתי כתובה של 77 חללי שיירת הדסה, ובהם רופא העיניים ומנהל הדסה חיים יסקי, שנרצחו ממארב של פורעים ערבים באפריל 1948, בעת שעשו את דרכם להר הנצור.
הפתרון להדסה לא יוכל, אפוא, להיגזר רק על פי פרמטרים כלכליים. מי שהציל בעבר את פרי גליל, כדי למנוע מהעיירה חצור ומתושביה לקרוס כלכלית, מחויב להשקיע, לאחר שיקול דעת, גם בספינת הדגל של הרפואה בארץ, אפילו אם חלק מקברניטיה ניקבו את ירכתי ספינתם לאורך השנים בחוסר אחריות.
"ארוכת בת עמי", הסיסמה שטבעו נשות הדסה כשייסדו את ארגונן בניו יורק ב־1912, נועדה לבקש מרפא ומזור. קברניטי המדינה והדסה נדרשים עתה לספק בשום שכל ארוכה, כדי שהדסה ימשיך להתקיים.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
