במהלך שנות ה־90 תקף עזמי בשארה בחריפות רבה את פרופ' סמי סמוחה, מהחוקרים הבולטים של יחסי יהודים וערבים בישראל. קצפו של בשארה התעורר מכיוון שסמוחה העז לתאר את ישראל כדמוקרטיה אתנית. אמנם זהו מונח ביקורתי כלפי הדמוקרטיה בישראל, אך כזה שמתאר אותה עדיין כדמוקרטית. בשארה הגדיר בכעס את התיאוריה כמסוכנת ביותר.
ומה היה כל כך מסוכן בדמוקרטיה האתנית? באותן שנים החלו עזמי בשארה ואחרים, חלקם אנטי־ציונים, חלקם פוסט־ציונים, לנסות לקעקע מן היסוד את עצם הלגיטימציה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הדרך שנבחרה היתה לנסות לשכנע ככל האפשר שלא רק שישראל אינה דמוקרטית, אלא שהיא אינה יכולה להיות דמוקרטית מעצם היותה יהודית. כל מושג שתיאר את ישראל בדרך כלשהי כדמוקרטית, ואפילו היה ביקורתי, לא היה מספיק עבורם.
אלא שהמשימה היתה קשה: לאומיות ודמוקרטיה, למרות מגוון הקשרים ביניהן, נמדדות ונידונות לרוב בשני מישורים שונים: במישור האחד של הלאומיות יש המבחינים בין לאומיות אתנו־תרבותית לבין לאומיות פוליטית־אזרחית־מדינתית. הלאומיות האתנו־תרבותית נשענת על מוצא משותף, זיכרון והיסטוריה משותפים, שפה ותרבות ייחודיות.
הלאומיות הפוליטית־אזרחית־מדינתית נשענת על זהות וחפיפה בין הקולקטיב האזרחי לקולקטיב הלאומי תוך המעטה, בוודאי רשמית וחוקתית, של ההיבטים האתנו־תרבותיים. במבט כללי על העולם, הרוב המכריע של הדמוקרטיות הוותיקות והיציבות הן מדינות לאום אתנו־תרבותיות כגון ישראל.
כך, לדוגמה, על דגלן של מדינות רבות באירופה מתנוסס סמל הצלב המשקף את תרבות הרוב וודאי שלא רק שאינו מייצג את המיעוטים המוסלמים והיהודים באותן מדינות אלא אף מנוגד לאמונתם. לחלקן יש גם חוקי שבות המעדיפים את בני הלאום. רכיבים אלה אינם סיבה להטלת ספק בדמוקרטיה באותן מדינות. צרפת וארה"ב מוצגות לרוב כמדינות שבהן הלאומיות היא אזרחית־פוליטית־מדינתית ולא אתנו־תרבותית.
צליל אוניברסלי
בלי קשר לסוג הלאומיות בכל מדינה, הדמוקרטיה במדינות השונות נמדדת ונבחנת באמצעות מגוון רחב של מדדים הנוגעים לזכויות האדם והאזרח. הקושי הגדול של בשארה וחבריו היה בכך שבמכוני המחקר המודדים את רמת הדמוקרטיה, ישראל נמצאת בקביעות ברשימת הדמוקרטיות החופשיות ומיקומה גבוה למדי במבט השוואתי. מאמרים ביקורתיים רבים על הפגמים הקשים של הדמוקרטיה בישראל והצעה לכנות את ישראל "אתנוקרטיה" לא שיכנעו את מכוני המחקר לראות בישראל מדינה לא דמוקרטית.
מה עושים, אם כן, כשישראל אינה ייחודית בעצם היותה מדינת לאום אתנו־תרבותית בהשוואה לרוב המכריע של הדמוקרטיות בעולם? במדינתנו, שבה אפשר לגייס חלקים באקדמיה לצורך אינדוקטרינציה, אפשר לפתח מונח שישרת את המטרה לקעקע את הלגיטימציה של ישראל ולערער על עצם היותה דמוקרטיה. לאחר מכן יש להציב את המונח בהנגדה למדינת הלאום היהודית ולהתחיל לפמפם אותו.
המונח שנמצא הוא "מדינת כל אזרחיה" (שאינו המצאה של בשארה, שרק נהנה מדימוי הממציא בלי לתת קרדיט ראוי לפרופ' יואב פלד). עוד בלי לדון במשמעויותיה מעצם הצבתה בהנגדה למדינת לאום יהודית מושגת המטרה התודעתית. עוד בטרם נאמרה מילה, משתמע ממדינת כל אזרחיה שהמדינה העומדת מולה, זו המוגדרת כיהודית, אינה של כל אזרחיה. ומכיוון שכביכול אינה של כל אזרחיה, היא אינה דמוקרטית.
למדינת כל אזרחיה יש צליל אוניברסלי מובהק, כאילו היא חלק אינטגרלי מרשימת המונחים האקדמיים בתחומים של סוגי לאומיות, מדינות, דמוקרטיה וכיוצא באלה. יש לה מראית עין תיאורטית של מושג כללי, הניתן ליישום גם על מקרי בוחן אחרים. סביר להניח שרוב מכריע בקרב הישראלים משוכנעים שמדובר במונח באנגלית שעבר הסבה לשיח הישראלי, A state of/for all its citizens.
אלא שמסע פשוט מגלה שמדובר במניפולציה של מדינת כל חרטוטיה, יותר מאשר במושג תיאורטי רציני או משמעותי, היינו כזה שגם נקלט במרחב האקדמי. עצם קיומו של מושג תיאורטי, חשיבותו ומשמעותו ניתן למדידה בכמה מדדים: האם הוא מופיע בהקשרים של מקרי בוחן נוספים מלבד ישראל? עד כמה הוא נמצא בשימוש אקדמי־מחקרי? הנתונים עשויים לשפוך אור ראשוני על השאלה כיצד מונח בעל כסות אקדמית וצליל תיאורטי, שאינו אלא אמצעי פוליטי, מבסס את מעמדו. חיפוש ממוקד באתר google scholar, שמכיל מאמרים מחקריים־אקדמיים, מגלה כ־650 תוצאות למושג "מדינת כל אזרחיה" באנגלית. זהו מספר נמוך בהשוואה לעולם המונחים הקרוב והרלוונטי. חשובה הרבה יותר העובדה שבחינת אותן 650 תוצאות מראה שיותר מ־90 אחוזים(!), עוסקות בישראל או מזכירות אותה. כנראה למושג לא נמצאה כל משמעות רצינית מחוץ להקשר של מדינת כל חרטוטיה.
מושא ההערצה של בשארה
להצלחה של מדינת כל אזרחיה תרמו, שלא ברצונם, גם כל נאמני ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. חלקם טענו, וטוענים עד היום, שישראל לא קמה כדי להיות מדינת כל אזרחיה במובן הלאומי של המושג, היינו לאומיות המבוססת על האזרחות במדינה. הם צודקים בהחלט, אולם שלא מדעת הם תרמו לתחושה שיש ניגוד כביכול בין מדינה יהודית למדינת כל אזרחיה במובן הדמוקרטי של המושג.
הבלבול בין המשמעות הלאומית של המושג למשמעות הדמוקרטית שירת היטב את עזמי בשארה מהסיבה הפשוטה שהוא אינו מכיר כלל בקיומו של עם יהודי וודאי שלא בזכותו להגדרה עצמית במדינת לאום משלו. המושג, בייחוד בערבית, יכול להעלות גיחוך אצל כל מי שמכיר מעט את העולם הערבי ואת המשטרים האפלים שהם מושא הערצתו של בשארה.
איך עוצרים את הסחרור הזה? משננים משפט ממצה של פרופ' אסא כשר: מדינת ישראל שייכת למאה אחוזים מאזרחיה, אך היא מדינת לאום רק של שמונים אחוזים מאזרחיה והיא אינה מדינת הלאום של עשרים האחוזים האחרים. זוהי משמעותה של מדינה יהודית ודמוקרטית: מדינת לאום יהודית של כל אזרחיה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
