אחת לכמה שנים קם המספיד התורן וקובר את העיתונות החוקרת. היא גוססת, הוא קובע, היא מחוברת כבר לבלון חמצן, היא מפרפרת – היא בעצם אינה קיימת. יש מי שצועדים צעד אחד קדימה וממש קוברים אותה: היא כבר מזמן מתה, הם מכריזים, רק שהיא לא יודעת זאת. שכחו להודיע לה.
אני זוכר את ההספדים האלה כבר בשנות ה־70 של המאה הקודמת כשהייתי עדיין עיתונאי צעיר; בשנות ה־80 כשדיברו עליה בערגה כאילו נפטרה עשרות שנים קודם; בשנות ה־90 כשהציגו אותה כ"מקצוע הולך ונעלם"; כך גם לפני 15 שנה, 10 שנים ואפילו פחות.
בכל פעם שראה אור תחקיר חדש שחולל סערה, בכל פעם שתחקיר כזה קבע את סדר היום הציבורי, יצאו מהחורים המספידים התורניים וכאילו התנצלו על התקלה. הם הופתעו. הגווייה התעוררה, סליחה, אבל לא צריך להסיק מכך מסקנות נמהרות.
מי נמנה עם הקברנים? אנשים שלא רצו בקיומה של העיתונות החוקרת כי היא הפריעה להם; תמימים שמעולם לא הבינו איך המכונה הזאת עובדת; פוליטיקאים שפחדו ממנה וניסו לשכנע את עצמם ואחרים שכלב השמירה הזה כבר מזמן לא איתנו; אנשי שררה שתמיד היו שמחים להיפטר ממנה, ולרגע שיכנעו את עצמם שזה קרה או קורה ושהסכנה חלפה.
רוצים לומר: חבר'ה, אפשר ללכת "לעבודה", לחגיגות ביזת הקופה הציבורית, לשוד הקרקעות התורן, להרצת המניות - לתן לקח, לאני דואג לך ואתה לי, ליד רוחצת יד ושימותו הקנאים. אין לנו יותר ממי לפחד.
אז לא, יש לכם ממי לחשוש כי העיתונות הזאת חיה, נושמת, בועטת; כי יש בארץ גם משטרה שלא רואה בתקשורת בהכרח מתחרה ובכלים שלה מגיעה הרבה יותר רחוק; והעיקר: כי לא כולם ולא רובם מושחתים. יש בארץ הרבה הרבה אנשים ישרים. יש הרבה טובים, רגישים, אמיצים.
איתם אפשר להילחם בפרקליט חורש רעות מסוגו של עו"ד בר. איתם אפשר לחשוף חלק ממעלליו של יוסי וסרמן. הם לעיתים קרובות המנוע, העיניים והאוזניים של העיתונאי החוקר. בלי האנשים האלה העיתונות הזאת היתה באמת מזמן מתה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
