שולמית אלוני לא באה מן הפריפריה של הפוליטיקה הישראלית. היא "סוכנת שינוי", שבאה מלב הממסד של מפא"י והותירה את חותמה על החברה בהסטת הדגש מן הקולקטיב אל הפרטים המרכיבים אותו. היא צמחה בתוך חברה שבה הפרט היה חייל במלחמה הלאומית או החברתית, והקרבתו, או הקרבת זכויותיו, היתה מובנת מאליה. היא שאפה לחברה שהפרטים המרכיבים אותה הם במרכז, ואילו הקולקטיב מאפשר להם להגשים את עצמם ואת יעדיהם. אם יש אדם אחד שעשה את השינוי הזה, זה שולמית אלוני.
בימים הרחוקים היתה חלק מאותו קולקטיב שבו הפרטים אינם חשובים כל כך. היא מצאה עצמה בקיבוץ אלומות, של בוגרי הנוער העובד, באוהל אחד עם שמעון וסוניה פרס, שצירפו אליהם אורחת כי לא היו מספיק אוהלים. קראו לזה "פרימוס", משום שלמכשיר המעולה הזה לחימום מזון היו שלוש רגליים... ואחר כך הפלמ"ח, וצה"ל ומלחמת השחרור, והלימודים באוניברסיטה, והתנ"ך, וצעירי מפא"י.
בשנות ה־60 עוצב הייחוד שלה: אני זוכר עצמי, כנער, ממתין לתוכנית הרדיו הקבועה שלה "מחוץ לשעות הקבלה", שבה ביקשה לסייע לאנשים שנקלעו למצוקות, והציעה להם את הפתרונות שהמדינה היתה אמורה לפרוס בפניהם, על פי חוק. קשה להבין כיום עד כמה זה היה דבר מהפכני. רוב האנשים לא דרשו את זכויותיהם. המיעוט שדרש היה נוהג "להפוך שולחן" בממשלה או בעירייה. פתאום מגיע הרדיו הממלכתי ומציע פתרונות ביוזמתו.
מפא"י ניצלה את הפופולריות של עורכת הדין הצעירה והנאה הזו, והוועדה המסדרת שיבצה אותה במקום טוב לקראת הבחירות ב־1965. השידור מיום השבעת הכנסת השישית עסק, ארוכות, בשמלתה של חברת הכנסת הצעירה בת ה־37. החרדים הביעו, כבר אז, את חוסר שביעות רצונם ממלתחתה.
אבל שולה הוכיחה, עד מהרה, כי אינה חלק משום עדר ומשום משמעת קואליציונית או סיעתית. היא היתה נפש חופשייה, וזו בעיה לכל ממסד. ב־1969 כבר לא היתה מועמדת. כשגם ב־1973 לא היתה מועמדת, הקימה את רצ, זכתה בשלושה מנדטים, והשאר - היסטוריה. פחות מחמש שנים כיהנה בממשלות ישראל: חודשים אחדים בממשלת רבין הראשונה, שלוש שנים בממשלת רבין השנייה וחודשים אחדים בממשלה שהקים פרס לאחר רצח רבין. היא הותירה את חותמה המיוחד בתפקידים שמילאה, אבל מעולם לא היתה באמת אשת הממסד. היא נותרה ילדה יחפת רגליים.
היו בינינו שיחות נוקבות. היא לא אהבה את המאמצים שעשיתי להקים קואליציות, מכיוון שלא אהבה את הפשרות ההכרחיות הכרוכות בכך. היא לא אהבה את הביטוי "יהודית דמוקרטית" והעדיפה את "מדינת כל אזרחיה". וכל ויכוח עם שולה היה ויכוח אמוציונלי. הופתעתי כשתמכה במועמדותי לראשות מרצ, אבל היא החליטה אז כי זה הדבר הנכון ביותר לעשותו, ומשהחליטה נמנעה משיקולים של ותק מפלגתי או חברות.
שולה היא סיפור הצלחה נדיר של מי שהאמין בשינוי תפיסתו והצליח לממש אותו באמצעות מניפה של כלים שעמדו לרשותו ואשר יצר. ישראל, שממנה היא נפרדת, שונה מאוד מזו שבה גדלה, והיא היתה סוכנת השינוי הזה.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
